המטבח של אליעזר, החלל העצום, תמיד אפוף אדי בישול וריחות מפתים שנהדפו החוצה מבעד לחלונות הגדולים, מעדכנים מדי יום על תכולת סירי הנירוסטה הכבדים.

קציצות "כושיות" בשמן עמוק, שניצלים עצומים מצופים בפירורי הלחם שנוצרו משאריות של לחמים ישנים (שהוסבו לטוסטים (צנימים) ממכרים אותם הטמינו במעין מגירות נירוסטה באקונומיה) פירה לוהט שאליו הושלכו חבילות מרגרינה שהפכו נוזליות עוד בטרם שקעו בלבה הצהבהבה. אורז שהספיק למאות חברים, פתיתים במיוחד לילדי הגנים. ירקות אפויים מתובלים.

משעות הבוקר המוקדמות מאוד טרחו עובדי המטבח על הכנת ארוחת הבוקר, ארוחת הצהריים וההכנות לארוחת הערב אותה יעמידו התורנים. סירי הנירוסטה העצומים היו מתמלאים ומתרוקנים מדי יום ועל כל אלה פיקד אליעזר, הטבח סמוק הלחיים וזעוף הגבינים שכולנו פחדנו ממנו והכי היינו רוצים בקרבתו, כי תחת ידיו יצאו המטעמים הכי נפלאים ואם לא הסכים, פירור לא היה נופל לידינו גם אם העמדנו פני רעבים.

מעבר לקיר עמד מטבח הילדים, שם הייתה סבתי דבורה מלכת הסירים והבצלים. בחופש הגדול התרופפו קצת החבלים שתחמו את הימים שלנו ופתאום מותר היה לעשות דברים מיוחדים: מותר היה למשל, להישאר עם סבתי במטבח הילדים עד לארוחת הצהריים.

הייתי נכנסת לחלל הקטן עם הכיריים העצומים עליהם נחו סירים מלאים במרק עוף לתוכו הייתה סבתי שולחת ביד מיומנת כדורי בשר נימוחים. שילוב הריחות המוגזם, בצל ושמיר וגזר וזיעה מעורבבים, היה כה הולם חושים עד כי נחקק בזכרון אפי לתמיד.

זכיתי לטעום כוסמת וקישואים, לפתן אגסים ושזיפים וקציצות בשר עוף שתמיד אנסה לשחזר ללא הצלחה. סבתא הייתה המלכה בממלכת הבצל הקטנה ואני אהבתי את הבצלים ואותה באותה המידה.

בכל יום נעצר מחוץ למטבח הטרקטור עם העגלה שתפקידו היה להעביר את ארוחת הצהריים לבתי הילדים. סבתי והטרקטוריסט היו מעמיסים ארוחות בתוך "מנשקות" כסופות אל תוך ארגזי פלסטיק עם שמות הגנים והנהג היה יוצא לדרכו.

ליד חדר העבודה של סבתא דבורה פעל ללא הרף "חדר המוות", אזור שטיפת הסירים וכלי העבודה הגדולים אותם לא ניתן היה להכניס למכונת הכלים. החברים הנידונים (רק גברים יכולים להחזיק סירי ענק מבלי להתמוטט) עמדו מעל לכיורים עצומים והפכו ושטפו סירים עייפים. מאוורר ירוק שנתלה על הקיר היה אחראי לספק להם "מזג אוויר" חלופי בחדר שמעליו נתלו תמידית ענני לחות כבדים.

חלל ההכנות הגדול איכלס שולחנות עצומים עליהם עמלו עובדי מטבח בחיתוך וקיצוץ בפקודה. לידם עמדו המקררים העצומים עם הדלתות הכבדות שתמיד פחדתי להינעל בתוכם ולהצטמק למוות באחד הימים. סבתי ורודה נכנסו ויצאו תדיר מהמקררים הגדולים עם עגלות נירוסטה בעלות גלגלים חורקים, כשהן מעמיסות ביצים, ירקות ובשרים, יוצאות, דוחפות פורקות ושבות.

חדרה הפתוח של רודה, עם החלונות הגדולים שצפו על כר דשא ירוק הפיק ריחות אפייה מעלפים. תמיד הצצתי לראות אולי היא נמצאת בשלב החיתוך של עשרות הרולדות הבלתי ניתנות לשחזור שלה. הכי אהבתי את זו משוקולד, בתוכה נמרח קרם וניל על בסיס מרגרינה וסוכר שעבורה הייתי מוכנה לעשות כל דבר. כל דבר! בגלל קשריה של רודה לסבתי, מותר היה לי להתקרב בצעדי סרטן מדודים, לאחוז בפרוסה אחת וללכת אחורה בצעדים חרישיים (שלא יפלו הבצקים!). הדקות בהן נלעסה הרולדה השחומה הפכו לרגעים משני חיים.

האקונומיה הייתה הכספת של בנק המזון הקיבוצי. שם נשמרו חומרי היסוד, הממתקים, שקיות מרשרשות של קטניות וקמחים. (כשגדלנו וקיבלנו אומץ, היינו מתגנבים בלילה ומרוקנים שקיות של טופי וממתקי שוקולד ורום למבוגרים).

המטבח שבלב חדר האוכל, שבלב הקיבוץ, פעם ללא הפסקה עד לשעות הצהריים. עד לשעה שלוש הוא סיים את משמרתו העיקרית ואז צוחצח ומורק על ידי התורנים וננטש בשקט קריר עד לשעת ארוחת הערב.

מותר היה להגיע אל "חדר הלחם" בשביל לפרוס במכונת הלחם המפחידה כיכרות לחם לארוחת ארבע ולפתוח בזהירות דלתות של מקררים בתקווה להפתעות שנשארו שם לפועלי השדה: מיץ פטל קר, מלונים ואבטיחים חתוכים בדיוק. הכי אהבתי את הלחם "השחור" שהיה מועדף גם על סבי וסבתי. קצת חמאה מלוחה מרוחה בנדיבות ושום דבר לא הפר את האושר שבנשיכה הראשונה.

המטבח עבד בכל יום (חוץ משבתות וחגים אז פעלו בו התורנים) והיה וודאי ובטוח כמו השמש הזורחת בשמיים. כל זכרונות האוכל שלי נטועים במנות של אליעזר הטבח המיתולוגי, האיש באדום ולבן עם גבותיו הזועפות והטון המצווה, שידע להכין את האוכל הכי טעים שאליו השתדלתי לחזור שוב ושוב גם כשלא הייתי עוד בת הקיבוץ, לא חלק ממסלולם הבטוח של השמש, הירח וזריחת הכוכבים.