כמי שמתנדב לצד אחרים מהקיבוץ ומהסביבה בסיוע לתלמידי "משגב", אני פוגש תלמידי כיתות ה'-ו', המגיעים לשלב זה ללא ידע בסיסי בחומר ובלימוד אפקטיבי. יש ביניהם כאלה האומרים "אני לא טובה באנגלית / בחשבון" מתוך מה שנראה כאיבוד תקווה ו/ או אמון בעצמם וביכולותיהם. חלקם מפריעים בכיתה ואחדים מוצאים את עצמם איתנו, בעזרה במסגרת בית-הספר, למשך כשעה בשבוע. 

העזרה שאנו מגישים (רובנו ללא רקע בהוראה) חשובה כסיוע "אחד על אחד" להתקדמות בחומר ולעמידה במידה מוגבלת בדרישות בית-הספר. זה מעין כיבוי שרפות המאפשר להם להרים קצת את הראש "מעל המים" ללא עלות נוספת להורים אך לא מעבר. מה שנדרש הוא טיפוח מקצועי של היכולת הלימודית, שיאפשר לתלמידים לקבל הרגלי למידה שיסייעו להם להתמודד עם החומר הלימודי (ולא רק איתו) באופן עצמאי, תוך טיפוח הבטחון והאמון של הילדה או הילד ביכולת הלמידה האישית שלהם. ברור שהדבר לא מתאפשר במסגרת כיתות ובהן 30 תלמידים ויותר, עם יכולות ומגבלות מגוונות, שגם המורה הטובה ביותר לא תוכל לתת לכל אחד מהם את יכולת הלמידה הייחודית.

כאן נכנסת לתמונה שירי הורוביץ. היא נשואה לאמנון ואמא לתום (14) עמית (11) ואריאל (8). היא גדלה בכוכב יאיר והחלה בתפקידי משאבי אנוש. "עבדתי במשך שמונה שנים בתפקיד ניהולי ב'ניו-פארם' (כיום רשת Be) ובמהלך התקופה הזו שמעתי לא מעט מאחותי המורה על עבודתה עם תלמידים. אבל רק כשנולד תום, בני הבכור, השתנה אצלי משהו פתאום. הדברים שסיפרה החלו לדבר אליי באמת. ההבנה שיש ביכולתה להשפיע על נפשות צעירות, להעצים ילדים, לעזור להם להאמין בעצמם – זה מה שתפס אותי". 

לאחר התלבטויות היא החלה בלימודי הסבה להוראה, במקביל לעבודה בניו פארם ולאחר שני תארים במדעי ההתנהגות ומנהל עסקים. "את ההתנסות בהוראה עשיתי ב'משגב', למרות שמהרגע הראשון היה ברור לי שלא אעבוד שם בטווח הארוך מכיוון לא ראיתי לנכון ללמד במקום בו לומדים ילדיי. בהמשך עברתי ללמד בביה"ס 'יובלים' בגח"מ שם שימשתי מחנכת במשך שבע שנים ומורה מקצועית לחשבון ושפה. ריכזתי את מערכת התקשוב, ריכזתי שכבות, לקחתי חלק בפרוייקטים שונים בביה"ס ונהניתי מאוד מהעבודה עם כיתות גדולות ומאתגרות". 

אבל לצד כל אלו, החל תסכול הולך וגובר – לא הייתה לה יד חופשית ללמד ולחנך בדרך בה האמינה. 30 ילדים ויותר בכיתה לא ניתן ללמד כל אחד לפי היכולות, הצרכים והמגבלות הייחודיים שלו. "ניסיתי. התעקשתי. אבל מצאתי את עצמי מתמודדת עם מגבלות מערכתיות שלא אפשרו לי להגשים את החזון החינוכי שלי והרגשתי שאני נטועה במקום עם תקרת זכוכית".

בשלב זה היא הבינה שתקים מקום משלה. "מקום בו אוכל ללמד אחרת, בדרך שלי, שאוכל להעצים ילדים, לאפשר להם להאמין בעצמם ולבנות סביבת למידה מותאמת, רגישה ומכילה. ידעתי שיש לי את היכולות – ולכן קיבלתי החלטה אמיצה: עזבתי את 'יובלים' והתחלתי ללמד באופן פרטי. בהתחלה לימדתי בבית, קבוצות לימוד במקומות שונים בקיבוץ ולבסוף הקמתי את המקום בו אנו יושבים: קליניקה חינוכית במתחם יד 2".

מלבד העבודה החינוכית, היא גם מעצבת ומפתחת עזרי הוראה הנמכרים בהצלחה רבה להורים, מורים וילדים, מעבירה הדרכות והשתלמויות למורים והיום גם בעלת תואר שני נוסף בחינוך מיוחד. אני שואל מה הבעיה עם בתי-הספר שלנו? ומתברר שיש לא מעט. "ראשית, שיטת הוראה אחת אינה יכולה להתאים ל-30 ילדים ויותר באותה כיתה. כל תלמיד הוא עולם ומלואו עם קצב למידה שונה, סגנון חשיבה ייחודי ורקע רגשי המשפיע על למידתו. בביה"ס קשה להגיע לכל אחד ולטפל במקור של הקושי, כשפעמים רבות מדובר בחסם רגשי, ולא בקושי קוגניטיבי אורגני".

ילדים מגיעים אליה וכשמתאימים להם את הדרך והקצב ובונים סביבה חיובית, הם מגלים שהם מסוגלים, הבטחון עולה והלמידה הופכת למהנה. "אני עושה עניין מכל הצלחה קטנה והופכת אותה לחגיגה", היא מחייכת. "אני מסבירה להורים ולילדים שהציונים הם לא המדד המרכזי בעיניי, אלא הקצב האישי של הילד, התקדמותו ועקומת הלמידה. כל תלמיד מתחיל במקום אחר ותפקידי לעזור לו להתקדם ביחס לעצמו, לא ביחס לאחרים".

מה לגבי השימוש בריטלין? "אני לא נגד ריטלין – להיפך, יש ילדים שזה עושה להם פלאים. אבל לפני שפונים לתרופות, כדאי לנסות אסטרטגיות למידה, התאמות רגשיות ודרכי הוראה אחרות. לפעמים זה מספיק כדי לחולל שינוי ואם מחליטים על טיפול תרופתי, חשוב שיעשה כחלק מתהליך כולל בליווי אישי ומקצועי".

מה המקום של ההורים? "הורה לא צריך ללמד את הילד שלו. גם אני, למרות שאני מכירה את הילדים שלי הכי טוב, בוחרת לשלוח אותם ללמוד עם מישהי אחרת שאני סומכת עליה. כשמערבבים הורות והוראה נוצר מתח הפוגע בלמידה וגם בקשר. לא פעם אני מתייסרת בשאלה איך זה שאני מלמדת כל כך הרבה ילדים בקיבוץ ואת שלי לא? אבל בתוכי אני יודעת שהלמידה אפקטיבית יותר מחוץ למערכת היחסים ההורית".

היא מאמינה שכל ילד יכול להצליח במתמטיקה, אנגלית או שפה. הכל נעוץ בהתאמת הדרך, הקצב ואופן הלמידה לצרכים האמיתיים של הילד.  "הגיעה אליי תלמידה בכיתה ו' והודיעה שהיא גרועה במתמטיקה, נכשלת כל הזמן והשלימה עם זה. אמרתי לה: 'יכול להיות שפשוט עוד לא למדת את זה בדרך שנכונה לך. בואי נבדוק יחד'. עבדנו בקצב מתאים לה, בלי לחץ ובחיזוק הבטחון. אט אט הציונים עלו והיא התחילה לראות תוצאות. בכיתה ז' קיבלה מעל 90 במבחני המתמטיקה והיום, בכיתה ח', היא במגמת מצטיינים. הכל התחיל מזה שמישהו האמין שהיא יכולה, גם כשהיא לא האמינה בעצמה. הקסם הזה, כשהם מגיעים אליי שפופים ולאט לאט מזדקפים ומפגינים ידע ובטחון, שלא היו להם קודם, זה אחד הסיפוקים הכי גדולים שיש לה כמורה".

לאחרונה היא צירפה מורות מעולות הפועלות בגישתה. "כדי להרחיב את הפעילות הקבוצתית, פתחנו חוגים שנתיים. יש יתרונות רבים ללמידה בקבוצה: יש יותר משחק, יותר תנועה ויותר כיף, וייב אחר המזמין למידה טבעית ונעימה. הדינמיקה בין הילדים מייצרת הזדמנויות ללמידה אותנטית ומעמיקה יותר".

היא גם לא מפחדת ממסכים. "יש דרכים רבות לשלב טכנולוגיה בלמידה וחשוב לאפשר לילדים להשתמש בכלים שהם כבר מכירים. בחוגים שלי אנחנו לומדים גם דרך משחקים בטלפון, מה שמאפשר לי לעקוב בזמן אמת אחרי התקדמות כל ילד. אבל למידה לא יכולה להתבסס רק על טכנולוגיה או חוברות, היא צריכה להיות רב-חושית: תנועה, משחק, דמיון וקצב. כשלומדים בדרכים מגוונות, הלמידה הופכת עמוקה ומהנה יותר וזה בדיוק מה שהילדים של היום צריכים".