למדתי, שאני די נודניקית במה שנוגע לעבודתי במחשב, במעבד התמלילים. היה זה מאמץ גדול ללמוד את רזיו, אבל, חוויה גדולה פי כמה להשתמש בו. והנה, כשכבר קניתי לי שליטה מושלמת, לדעתי, על תוכנת אינשטיין, והרגשתי ממש אשפית בה, נאלצתי להיפרד ממנה.

לא העובדה שמי ששמע במה אני כותבת, חייך לו. לא זה הפריע לי. התוכנה הזו שירתה אותי בנאמנות כה רבה, וברצון הייתי אף אני שומרת אמונים לה. הלוא גם אינני מאלה שרצים אחרי אופנות במחשבים! אלא, שלא הייתה לי ברירה – "איינשטיין אינה מדברת עם אף אחד!" קם דור חדש אשר אינו יודע את הדיסקט המוקלד ב”אינשטיין”. למשל, מדפסת נורמלית אחרת, לא תדפיסו, היא לא יודעת לקרוא אותו. ועוד…

למען האמת, היה זה משבר לא קטן, המעבר ל-MICROSOFT, ל-WORD 95, ל-WINDOWS 97. אומרים, שזו תוכנה ידידותית, ואני לא כל כך יודעת מדוע. "אינשטיין” הייתה ידידותית יותר. דוגרי כזאת.

כאן, מרוב שכלול, צצות לי כל הזמן, מבלי שאבקש, המון אפשרויות שאיני זקוקה להן, לא בשלב זה. וגם להיפטר מהן זו אופרציה די מתסכלת. התוכנה מדברת בשפת הסימנים. הלוא זה היה הכתב בראשית התרבות! מדוע אני צריכה לנחש היום כוונותיהן של תמונות, כשאפשר לדבר אליי בעברית או באנגלית?

אגב, גם ספרי ההדרכה הנלווים אינם ידידותיים. העברית שלהם ודבקותם בהחדרת פרסומת עצמית להסבריהם מעצבנת מאד.

אבל, זה מה שיש. ואחרי הרבה שעות של ייאוש ותקווה, וכל מה שבאמצע – ו'הרבה' היא מלת המפתח פה, כי לולא הייתי פנסיונרית, לא הייתי יכולה להשקיע במאבקיי אלה את כל הזמן הזה – אני מתקדמת. וגם איני חדלה מהתפעל מנפלאותיה של המצאה הזו…

כאן בא העניין של הנודניקיות: מי שאינו עוסק בזה, הדבר אינו מעניין אותו. אך אני כן סיפרתי לשרי, איך ברח לי קובץ, ואיך איני מצליחה להיפטר מאחר, ואיך איני יודעת מדוע השפות מתחלפות לי כל הזמן, ואיך, ואיך. והדבר קרה לי גם עם אחרים. ומי שכן מבין ויודע, אליו היו לי תמיד שאלות ובקשות. ועל כל פנים, אני מוכרחה לומר, בכל פעם שחשבתי, שהגעתי לשיא – שיא האפשרויות, כי "מה עוד אפשר להמציא", תמיד היה עוד… ואני מתרגלת. לאט-לאט אכבוש את ההר.

התקופה הזו, המסתיימת והולכת – בה העברתי את מה שנאסף אצלי מאינשטיין – דרך "דגש"– ל-WORD הייתה הקשה ביותר. מסתבר, שזהו באמת תהליך, שגם בקיאים וידענים – וכאלה היו מי שעזרו לי – נתקלו בו בתופעות בלתי מוכרות לחלוטין. רק ניסיונם הכללי הרב עזר להם לפותרם.

כך או כך, אני סיימתי את "כה וכה" – זה השם שבחרתי לקרוא לקובץ הזיכרונות שלי. בשלב זה, אני מתייחסת אליו כאל טיוטה. ועובדה, שהיו שקראו ותרמו הערות ותיקונים. ואינני מדברת רק על שרי, שקרא תוך כדי עבודתי. אחותי, מיה, למשל, תיקנה לי תאריך לידתה של אימא, ואף אמרה לי לסיים בה' ולא בא' את השם יוטבתה. שרי תיקן שגיאות כתיב (באנגלית), ועוד ועוד.

נעמי טרחה הרבה, והביאה רשימה די ארוכה של שיבושים שרצוי לתקנם. את רוב הערותיה קיבלתי. אחת מהן הייתה, על חוסר עקביות מסוימת שלי בכתיב – סבתא וסבתה, למשל. אילן, צעיר בניה של משפחת צימרמן, לימדני את הפטנט, שאַתְ נותנת פקודה, והשגיאה מיתקנת לה מעצמה. לא שיא? ובכן, זה מה שקרה! 'סבתא' נגמרת אצלי עכשיו כל הפעמים ב-א'. והיה עוד משהו מסוג זה – עמי ועמירם לסירוגין. ונעמי אמרה – תחליטי, למה חוסר העקביות הזו? ושרי טען שזה דווקא בסדר, "הלוא כך זה אצלך גם בחיים – לפעמים את קוראת לו כך, ולפעמים כך". אבל, אני החלטתי להאחיד. אני הרי כבר יודעת איך עושים זאת. וכשיודעים, זה נורא פשוט. אז נתתי את הפקודה, נא להפוך כל 'עמי' ל'עמירם', ולחצתי על הכפתורים המתאימים. להלן מה שיצא: 'לפעמים' הפכה ל-'לפעמירםם'. וכן כל עמירםתיי, ו'לפי טעמי' הפך ל-'לפי טעמירם'. להעמיק' הייתה להעמירםק. 'עמיתתי' הייתה ל'-עמירםתתי' , ואני התפלאתי על כוחותיי להעמירםס עגלה בחציר. וכך, לפעמירםם נסעתי באוטובוס בעמירםדה. וכולנו אכלנו ממטעמירם אימא שלי. והיה גם חד-פעמי, שהפך לחד-פעמירם. יכולתי להמשיך כך עוד ועוד. אך, זה מיותר, העיקרון כבר מובן. מזכיר קצת את שפת הב'. לכאורה, היה מובן כבר אחרי שגיליתי את הדוגמה הראשונה או השנייה של הברוךְ. בכל זאת, היו אין ספור אפתעות.

טוב שכתבתי עימי בכתיב מלא – וזו דווקא שאלה לא מוכרעת אצלי, איך לכתוב את מלות היחס, בכתיב מלא או חסר. מותר להניח, שיהיו  בערך 'עמי' ו'עמירם' פיפטי פיפטי, ואז, לפחות החצי – ה'עמירם' – ייצא בסדר ולא ידרוש תיקון. ובכן, לא! – עמירם היה לעמירםרם. ומה עם נעמי? נעמי, שבעקבות הערותיה התרחש כל זה? הפטנט הגאוני הדגים לנו את שבעצם ידענו "ויהיו לבשר אחד" – נעמי הייתה לנעמירם.

שכלולים שכלולים – הכול תוקן ידנית…