בימים אלו השמש נעלמת במהירות לקראת השעה חמש אחה"צ והחשיכה הנופלת על "מתחם הנקודה" מעוררת במי שנקלע לשם בשעה זו, עגמומיות קיומית קלה.

נדמו שאגות מבלי הבירצה, נמוגו שיחות לקוחות הקואופ האורגני ורק רוח צוננת דוחפת דלתות חורקות ועוברת בין חלונות חשוכים. "המתחם לא מתרומם", הודה השבוע אחד מפרנסי הקהילה בפני עורכי העלון וכאשר אתה מסתובב בחושך הקר של סוף דצמבר, עליך לשאת פניך מזרחה. שם, בקצה המתחם אפשר לראות אור. כשנכנסים, רואים שהאור הזה שפוך גם על פניה של בעלת המקום.

ברוכים הבאים אל "ברקפת" (Barakefet). "המקום הזה והשלב הזה בחיים ממלאים אותי בשמחה", אומרת רקפת מוהר כשאנחנו מתיישבים. אני מזכיר לה ראיונות קודמים שעשינו, עם קצוות חדים הרבה יותר והרבה פחות שמחה, בתקופה שנראית כאילו שייכת לחיים אחרים.

"מגיל צעיר חלמתי שיהיה לי בית קפה, מקום לארח בו אנשים ולדבר איתם", היא פותחת, "אבל בחיים האמיתיים פיתחתי קריירה של פרקליטה ושופטת. לפני כחמש שנים וחצי חליתי בסרטן. זה טילטל אותי ואת חיי, כי חשתי שהגיעה העת לשינוי, אלא שאני באה ממקום של 'מה פתאום לעזוב עבודה? ומה תעשי?' אז שאלתי את עצמי, האם קריירה הכרחית לחיים שלי? ובעיקר הבנתי כי שום דבר אינו ברור מאליו".

היא מזכירה כי עוד לפני כן התגלה אצלה גידול בראש והצירוף של כל המקרים הללו, הציף אצלה תובנות. "הפסקתי לעשות לעצמי הנחות ושאלתי שאלות קשות". את כל החבילה הזו הביאה לקואוצ'רית שאמרה לה: "דמייני שאת עושה רק את מה שאת אוהבת" ואת זה היא החליטה לעשות.

כמובן שהסביבה הגיבה בצורה מעורבת – אמא שלה, למשל, סיפרה לה שאבא "לא מצליח לישון בלילה" ושאלה "למה הבת שהייתה שופטת הולכת להיות מלצרית", יגאל חשש שהיא תצטער על הצעד והילדים חשבו שהיא לא מבינה לקראת מה היא הולכת אבל בהחלט פירגנו לה. היום, דרך אגב, יגאל והילדים הפכו לחלק בלתי נפרד מ"ברקפת" ואמא שלה מכינה לה פעם בשבוע עוגיות מופלאות בטעם של פעם למקום (ברור שאכלתי וגם לקחתי לדרך).

והייתה גם סוגיית המקום. "היה לי ברור שזה המקום שאני רוצה וכאשר פורסם שניתן להשכיר חללים לחברי קיבוץ, טסתי אל קובי אבן שושן כדי לוודא ולהבטיח שאקבל את המקום הספציפי הזה".

בשל היבטי רישוי, היא הבינה כי בית קפה לא יהיה רלוונטי, אבל על החלום לא וויתרה. בפגישה במחלקת רישוי עסקים במועצה, היא קיבלה עצת זהב: "נאמר לי כי בית לסדנאות עם כיבוד, לא מוגדר כבית אוכל ולא זקוק לרשיון מיוחד".

אז זה לא בית קפה, אבל היא דואגת שכל מי שמגיע לסדנאות שלה לא ייצא רעב ושילוב הסדנאות עם הארוחות, יוצר תחושת בית. "לא מזמן נכנס הנה מישהו בטעות ושאל אם זה בית", היא מספרת בחיוך.

בחלל אותו עיצבה בעצמה, מתקיימות סדנאות חימר, חרוזים וקולאז' חזון אותן מעבירות שלוש מחברותיה הטובות. רקפת מעבירה סדנאות פסיפס של חצבים. "אני אוהבת את החצב. יש בו עדינות, כוח, עוצמה אצילות ויציבות".

מה אתם יודעים – לרגל פתיחת העסק היא גם פתחה לראשונה בחייה פייסבוק ואינסטגרם והתחילה לכתוב שם על מה שהיא עושה. "אני מפרסמת סדנאות וקבוצות מגוונות נרשמות. יש משפחות, עובדי חברה ועוד והם מזמינים אירוע בו יש ארוחת בוקר, סדנה וקינוח ומעבירים פה חצי יום בכייף. יש ימי הולדת, מפגשי חברות ולמשל חברת "אלטשולר-שחם" עשו פה סדנת חצבים ושלחו לי תמונות של החצבים תלויים במשרדי העובדים שם".

אם זיהיתם מתחת ומעל השורות את הכייף שלה, לא טעיתם. "אני שמחה, יצאתי מכלוב. יש לי תחושה של סגירת מעגל גם בקיבוץ כי אנשים רואים אותי ואומרים לי שאני נראית שמחה וזה בניגוד להתחלה שלי פה, כשנלחמו במעמד שלי כאשת-חבר בשנים הראשונות".

דווקא המלחמה הארורה והרעה של השנה האחרונה, פיתחה אצלה תחושת מסוגלות. "ביחד עם המשפחה וחברותי הקרובות  יזמתי אירועים למפונים מגברעם בחצר הבית שלנו: פעם בשבוע הכנתי  ארוחות בוקר, ג'חנון בשבת, ערב המבורגרים, בוקר טוסטים ועם כל ארוחה הייתה פעילות של סדנאות קולאז', תכשיטים או חרוזים, כך שבעצם הייתה לי תקופת פיילוט ממושכת. משם גם הגיע שם המקום: שמעתי את אחד הילדים אומר לחברו שלא יצליח להיפגש איתו 'כי הוא נמצא ברקפת'. אמרתי לו שהוא גאון וידעתי שזה יהיה שם המקום".

גם היום, אחרי שהכל רץ ועובד, יש עדיין רגעים שהיא בודקת שזה אמיתי. "לפעמים אני לא מאמינה שזה קורה לי", היא אומרת בחיוך ואנחנו מסכמים שכן – לפעמים חלומות מתגשמים.