אורן עזב.

כן, ככה, הכי פשוט והכי ישיר – אורן עזב את ישראל.

"המהפכה המשפטית" זרעה, זורעת ותזרע הרס בתחומים רבים עליהם שומעים חדשות לבקרים, אבל לא תמיד אנחנו מכירים את השמות והפנים הספציפיים של אלו המושפעים מהתהליך הזה.

אבל כאן יש שם ספציפי, חבר אהוב, שפשוט נקעה נפשו והוא עשה מעשה: אורן זיו ואבישג אשתו, לקחו את הילדים ועזבו לפורטוגל.

"המדינה הזו הולכת למקום לא טוב", הוא אומר לי כשאנחנו מדסקסים, מוקפים ב-100,000 אנשים באחת מהשבתות בקפלן. "אז אנחנו הולכים למקום אחר".

אפרופו קפלן – אורן הוא מלח הארץ, לוחם וותיק למען הדמוקרטיה ועתיר קילומטראז' הפגנות, עוד מהלילות החשוכים של בלפור, כך שאם יש מישהו עליו ניתן לומר שעשה כל מה שיכול היה – זה הוא.

קאט

בלילה נעים של תחילת יוני, מסבים מוזמנות ומוזמנים למסיבת הפרידה מאורן בחצר משק בית-הספר (ראו תמונה). בתוכנית: מדורה, שירה בציבור בליווי גיטרות, בדיוק בחצות נושא דני הרמן נאום וכמובן שהאלכוהול זורם בנתיבו ומסייע לאווירה לעוף אל-על.

בזמן שכולם שרים, מזייפים וצורחים אל שמי הלילה, אני מנצל את ההזדמנות כדי להודיע לאורן שתהיה עליו כתבת פרידה בעלון והוא מקבל את הבשורה יפה יותר משציפיתי.

המסיבה נמשכת ומתגלגלת לה עד סביבות 02:00 לפנות בוקר ובמהלך השעות הללו ועם ירידת מפלס האלכוהול בבקבוקים ועלייתו במחזור הדם, אני בודק עם אורן כמה נקודות מההיסטוריה שלו פה בגבעת חיים איחוד.

קאט

אביב 1982. בתדרוך חשאי בקריה חושף הרמטכ"ל, רפאל איתן, בפני מפקדי האוגדות המתמרנות של צה"ל את המשימות שיוטלו עליהם במלחמה שתפרוץ בקרוב בלבנון.

בדיוק באותן שעות חושף אלכס קראוס בפני אורן זיו ובפניי משימה כבדה לא פחות שתוטל עלינו – לייצר גבינת עיזים עבור חברי הקיבוץ.

שנינו עובדים בדיר העיזים במשק בית-הספר ואלכס החליט כי עודפי החלב של העיזים יהפכו לגבינה שתהיה חלק מתפריט ארוחת הבוקר בחדר האוכל.

לא הייתה ברירה – צללנו אל תהליך הכנת הגבינה אשר כלל שעות רבות של עבודה משותפת של אורן ושלי מתחת לעצי הפקאן ליד הדיר.

באותן שעות צחקנו הרבה, סחבנו הרבה ודיברנו הרבה, בעיקר על שני נושאים חשובים מאין כמותם: כדורגל ושדיים (אורן מדגיש ומזכיר: "לפחות פעם אחת דיברנו גם על כח צביק'ה"). ארבעה עשורים לפני "המחלבה הקטנה" טרפו פה חברי הקיבוץ בארוחות הבוקר גבינה מעולה מייצור עצמי. מהגבינה לא נותר זכר, אבל לאורן ולי נותרו הזכרונות.

קאט

"אני לא יודע", עונה אורן לשאלתי אם הם מתכוונים לחזור מתישהו לישראל, כשאנחנו מדסקסים בקפלן מוקפים ב-100,000 אנשים. "הכל פתוח והכל תלוי איך נרגיש שם ומה יהיה המצב פה". אני מהרהר בכך – על היכולת לעשות סוויץ' באמצע החיים שכולנו מנהלים (משפחה, עבודה, בית, חברים) ופשוט לעזוב הכל כדי להתחיל מחדש בחלק אחר של העולם.

קאט

אביב 1985. שבת בבוקר, באיצטדיון נערך משחק צמרת סוער בליגת הנוער צפון-ב' – המובילה הפועל טייבה מול הדולקת אחריה, הפועל גבעת חיים. אני החלוץ המרכזי (המוכשר, יש לציין) של המקומיים, אבל המאמן (שגר פה גם היום) הדביק את התחת שלי לספסל בשבת הזו, כעונש על כך שהשתתפתי במסיבה בלילה שעבר, מסיבה שהסתיימה רק שעתיים לפני המשחק. המשחק מתחיל, אני מתוסכל וממורמר, אבל לפתע נפצע מי שמשחק בתפקיד שלי ולמאמן הזועף אין ברירה אלא להכניסני.

אורן זיו (שני מימין) במדי הפועל גבעת חיים, 1981.

20 מטרים ממני מחייך אלי הקיצוני הימני האגדי, מסמן לי לא לדאוג ושתכף יהיה בסדר. זה אורן זיו. התחבולנות והממזריות שלו באגף הימני סידרו לי לא מעט גולים באותה עונה וכך, אחרי שש דקות, הוא מסחרר שני מגינים ומדביק לי מסירת סרגל לרגל ואני מחמיל זונדה בחצי גובה מ-16 מטרים ליד הקורה עמוק אל תוך הרשת. כמה דקות אחר כך הוא מרים באומנות כדור שפוגש את הראש שלי ומשם לרשת. ניצחנו 2:5 ועלינו למקום הראשון. את החיבוק הראשון אני עושה עם אורן. אחר כך אני רץ למאמן (שגר פה גם היום) לחגוג מולו בהפגנתיות מתפרצת

קאט

"אני לומד פורטוגזית במרץ ומתכוון לפתוח שם את הקליניקה שלי בה אני מטפל במחטים ובלייזר", הוא מספר לי בלילה מול המדורה במשק בית-ספר. "אבישג תעשה שם את האומנות שלה ואני מאמין שהילדים גם יהיו בסדר". הם יגורו במקום שקט, עם חוף גולשים, כך שעל פניו זה באמת נהדר.

קאט

חורף, סוף 1987. אחת מהמשימות הראשונות שלנו בצוות הסמלים בסיירת הצנחנים, הייתה ביקור לילי חשאי ומתוח על אדמת הממלכה ההאשמית. לפנות בוקר, בדרך חזרה לבסיס הסיירת, אנחנו עוצרים לתדלק בסנור, בסיס הטירונים של הצנחנים והיחידות המיוחדות.

עד שימצאו ויעירו את הג'ינג'י עם המפתחות למיכלי הדלק, אנחנו קופצים לסיבוב דווארה בביתן טירוני "שלדג". כשאנו מתקרבים בחושך, אני רואה את צלליתו של השומר מ-50 מטרים וכבר מזהה את אורן זיו.

מתחבקים מתחת השמיים זרועי הכוכבים של עמק דותן, צוחקים ומדברים (מה זת'ומרת על מה? כדורגל ושדיים כמובן, הפעם בלי כח צביק'ה) ואז כבר יש מפתח לדלק וצריך ללכת. עוד זכרון לאוסף המשותף.

קאט

השעה כמעט 02:00 במסיבת הפרידה מאורן במשק בית-הספר, בקבוקי האלכוהול התרוקנו לחלוטין, נגני הגיטרה פורטים עדיין על המיתרים ובאוויר נישאות המילים של השירים האחרונים. במהלך הערב הזה נאלץ אורן לשמוע הרבה שבחים, אחד הדברים שמאז ומעולם גורמים לו לזוז בעצבנות. "זה כמעט כמו לשמוע הספדים על עצמך", הוא מציין בחיוך כשאנחנו מתחילים לקפל את האירוע.

הוא גם מבקש יפה שאת הזכרונות המשותפים הבאמת מעניינים של שנינו בנושא כדורגל ושדיים – אצנזר.

כך עשיתי.

ואז מגיעה גם השבת האחרונה של אורן בקפלן. אני בודק את מצב הפורטוגזית שלו (בהחלט יש התקדמות) וגם בודק בפעם האחרונה את השלמות שלו עם הצעד שהוא עושה. כפי שכבר כתבתי כאן למעלה, הוא מאמין שהם יהיו בסדר.

סע לשלום חבר יקר. שתהיה לכם התאקלמות מהירה וקלה, שתחיו את החיים שם ומי יודע? אולי נגיע יום אחד להתארח על החוף שלכם. שמור על כולם – וגם על הזכרונות.