אחת לתקופה, לא פרק זמן קבוע, זה עובר במרחב שבין הראש, הלב והנשמה: איך אני הייתי נוהג? מה הייתי עושה? האם הייתי עומד באתגר – להיות מפונה?

בשגרה הנוראית הזו של המלחמה אשר הפכה ליומיום הנורמלי של מדינת ישראל (או מה שנשאר ממנה) נדחקים לקרן זווית היבטים של המציאות שנראו דרמטיים ביותר עד לפני תקופה כזו או אחרת.

101 ישראלים חיים ומתים הפותחים שנה שנייה בגיהינום השבי הגרוע ביותר שיכול להיות? לפי הנוכחות ברחובות ובהפגנות, זה לא מפריע לרוב המכריע של 10 מיליון ישראלים. 

מי היה מאמין, נגיד לפני שנתיים, שכך גם עשרות-אלפי מפונים שנעקרו מביתם ומחייהם כפי שהכירו אותם, מסתמכים בעיקר על הלב הפתוח והנדיבות של אזרחים אחרים? משום שאת המדינה והאלמנטים העומדים בראשה, הם ממש לא מעניינים.    

אני חושב על זה בשעת ערב קרירה כאשר אני הולך לפגוש את איריס קריאו, האחראית על המפונים המתגוררים בגבעת חיים איחוד. היא בדיוק עסוקה בסוגייה הממחישה במידה רבה את המורכבות של חיי המפונים ועסוקה גם במושג "סולידריות" שהופך אמורפי משהו לאחרונה.

"אולי הקיבוץ, כמדיניות, היה צריך להחליט לתת דירות פנויות כרגע למפונים שלחלקם אין מקום לגור, מאשר לאנשים שחלקם לא נמצאים שבועות בבית ויש להם מקום לשים ראש בסוף היום, גם אם זה בבית הוריהם? כי גם אם יש כבר דירה פנויה, זה לא מחירים שהם יכולים לעמוד בהם כשחלקם מחזיקים דירה נוספת בצפון ויוקר המחייה בעמק חפר זר להם. כשאני נתקלת בעניין כזה, נוצרת תחושה מתסכלת שאין איך לעזור".

באתי עייף, אבל אני חש שיש כאן נושא מורכב, אז אני מתעורר ושואל האם הזמן החולף הקהה משהו ביחס של "הקהילה". מתברר שאני לא ממש טועה וזה מתקשר אל העניינים עליהם כתבתי פה בתחילת הכתבה. 

"יש תחושה שבתחילת המלחמה הייתה פה מדיניות מכילה יותר כלפי המפונים", אומרת איריס. "אבל הזמן עובר וזה לאו דווקא הולך לכיוון הזה".

מתברר גם כי ההתייחסות אל המפונים כמקשה אחת, אינה תואמת את המציאות.

"יש כאן 16 בתי אב", מדייקת איריס את המספרים. "המבוגרים יותר שרובם מהגליל המערבי, אלו שהם בני 60 ומעלה, משתוקקים לחזור אל בתיהם אבל מדובר עדיין בשטח צבאי סגור. אנשים כאלה גרים בדירת חיילים, מתגעגעים מאוד לביתם ולחייהם ומה שמעיק במיוחד על כולם, היא חוסר הוודאות. לא לדעת כמה זמן יימשך המצב הזה, זה משהו שלוחץ חזק מאוד על הנפש. יש מפונים שהמשיכו לעבוד, גם אם זה אומר ליסוע בכל יום מרחקים גדולים, יש כאלו שמצאו עבודות חדשות ויש כאלו שחייהם נעצרו".

ואיך היומיום כאן, בגבעת חיים איחוד? "צריך להפריד", היא מנסחת. "מעבר לתחושת התודה על מה שקיבלו פה – הם אמרו שזה מוזר להם שלמעלה משנה מהלכים בצידי השבילים בקיבוץ אנשים ואף אחד לא הזמין אותם אליו הביתה, סתם לכוס קפה ולהיכרות אישית. מהיכרות שלהם עם הקיבוץ שלהם, שם זה לא היה קורה". חשוב לאיריס להדגיש כי לא מדובר בתלונות או טענות, רק שיקוף של מחשבות.

אנחנו עוברים לנהל דיון על אופי של קיבוצים ייקים מול אופי של קיבוצים אחרים, משווים עבר והווה ופרסונות כאלה ואחרות ובסוף מגיעים לאותו מקום. 

"בצורה ברורה, בהתחלה הייתה פה עשייה סביב המפונים, כמו ארוחות ערב משותפות ואירועים אחרים. אני כועסת על עצמי לעיתים שזה לא נמשך כך, אבל מבינה היטב שאחרי יותר משנה, לאנשים כאן כבר אין כוח. בדיוק כמו שההפגנות בקפלו גוועו ומחאות אחרות לא מצליחות להתרומם, כך המצב גם פה. לא יעזור, כשאתה מפונה ולא שייך לקיבוץ, אז גם אם יש לך פה קורת גג, אתה לא באמת מוצא את מקומך, למרות שאני מנסה עדיין לשלב קצת. כשמוסיפים על זה את חוסר הוודאות בנוגע לעתיד, נוצר משקל". 

אנחנו מסיימים ואני שם פעמיי, כמו בכל ליל חמישי, להטביע את המציאות בוויסקי של "המועדון הסגול" עם האחים שלי ועם האח שמברגר ובדרך מהרהר: איך אני הייתי נוהג? מה הייתי עושה? האם הייתי עומד באתגר – להיות מפונה?