למי שזוכר, אני מקלידה עכשיו את החוברת לזכרה של זאבה לבני. כשקראתי את דבריה של זאבה על בן גוריון, חשבתי לעצמי מה רחוק המרחק בין מי שמתיימר להנהיג אותנו היום לבין דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון שלנו. אני לא חושבת שדוד בן גוריון היה מנהיג מושלם. בטוח שיש רעות חולות שהתחילו כבר בתקופתו אבל לפחות היה איש משכמו ומעלה: בעל עקרונות. צנוע המחויב בכל מאודו למדינת ישראל.

איש החזון 11.10.56

לדוד בן גוריון בחגו.

ישבנו קבוצת חברים, בערב פתיחת ועידת המפלגה האחרונה והקשבנו לדבריו של בן-גוריון. רגע הסחנו דעתנו מן הדברים והשתאינו לעצם היכולת הזו של האיש, לכוחו זה לעמוד כך, זקוף במשך שעה ארוכה ולדבר בקול רם, ברור, ללא כל עייפות ניכרת.

ניסינו לנחש בן כמה האיש. 50 שנים ועוד שני ימים בארץ – ובכן, בן כמה היה בעלותו? בן 17? אולי יותר? אמרנו: כך או אחרת, מתקרב האיש ל-70 וראו: מרצו, אמונתו וכוחו (ואולי כוחו בא מו האמונה הגדולה?) – כן יעמדו לו לאורך ימים – כשל אחד הצעירים ויותר משל צעירים ולא רק מעל במת הוועידה. אמרנו: אכן, 50 שנים בארץ, הרי זה יובל של ממש, ראוי לברכה ולציון.

עברו שבועות מספר והתבשרנו על יום הולדתו ה-70 של בן-גוריון. זכרתי ניחושי הרגע שלנו תוך משא דבריו בוועידה. אמנם, בן 70 ! באחד הימים, כתום מסע-הברכות וההערכות, קראתי בעיתון מכתב תודה קצר של בן-גוריון למברכיו ובין היתר אמר: "כל מה שיש לי – מאבי ואמי באו לי".

זכורתני, עודני ילדה עם ילדי השכונה ובשכונתנו גר יהודי זקן. ילדים היינו. הורינו היו עדיין צעירים ולא רבים היו "הסבים והסבתות" בסביבה. הכרנו כל סבא של כל ילד ו"סבא" זה לא היו לו נכדים בינינו. אף-על-פי-כן, היינו מסתכלים עליו תמיד ביראת כבוד, בהערצה, למדנו לכבדו (אף כי לא הכרנוהו ממש) ולהקדים לברכו תמיד לשלום אף כי ילדים חצופים היינו ולא הקפדנו בדרך כלל במילוי מצווה זו.

עיננו הייתה רגישה למיוחד, ליפה למושך והיה בזקן מן המושך והמעניין. אזכור עוד דמות נפלאה זו – זקן זקוף, גבוה, יפה-מראה המהלך ברחוב ועיניו ערות. ביום מן הימים נודע לנו כי אותו זקן הוא "אבא של בן-גוריון". היינו חברים צעירים ב"נוער העובד", ובן-גוריון, ידענו, "איש חשוב" הוא בהסתדרות, "ראש ההסתדרות". רבתה אז וקיבלה אף משמעות אחרת, ההערצה האילמת לזקן הנאה.

פעם, היה זה בשבת, בהיותנו משחקים ברחוב, ראינו את בן-גוריון – לראשונה בחיינו ! כשהוא נכנס לחצר לבקר אצל אביו. עמדנו מן הצד והרגשנו עצמנו "חשובים": ראינו את בן גוריון ! הערצת ילדים תמימה לאיש בן-גוריון ולאב הנפלא גם יחד.

בגיל הנעורים, הזדמן לנו פעם לשוחח עם חברים מבוגרים, מאנשי התנועה. נסבה השיחה גם על אישים מרכזיים. בין יתר הדברים שמהם התרשמנו – דברים שנאמרו במלוא ההערכה ובצורה חיובית ביותר – היו גם כאלה שהאירו את דמותו של בן-גוריון באור חדש לנו, הצעירים. בן-גוריון אמרו עליו איש החזון והמעשה, וגם "איש קשה", "איש ריב ומדון".

ואז הגיע ה' באייר תש"ח. היו אלה רגעים של מתיחות וחגיגיות כבושה, כאשר ישבנו צפופים ליד מקלט הרדיו והאזנו בנשימה עצורה לקולות הבוקעים ומבשרים כי קמה מדינת ישראל. לפתע, מבעד לקולות, עלתה לפנינו דמותו של האיש אשר היה זה יומו הגדול. ראינו לנגד עינינו את "האיש הקשה", איש "הריב והמדון" – איש המלחמה והחזון.

ושוב עברו שנים. יום אחד הזדמנתי לבאר-שבע עם בתי בת השש (אילה). קהל רב הצטופף ברחובה הראשי של באר-שבע, מה יום מיומיים? בן-גוריון נמצא כאן בדרכו לשדה-בוקר. שמעה הבת ורצתה לראות את ראש הממשלה. משכה אותי אל תוך קהל האנשים "קרוב יותר" וחיכתה לראות את בן-גוריון. בעברו,

הסתכלתי בו רגע ואחר-כך ליוויתי את מבטי הבת אחריו. ראיתי: הערצת ילדים תמימה, אהבה כנה ופשוטה של ילדה ואולי באהבת הילדים הכנה, ללא כל חשבון, במבט עיניהם הבהיר, משתקפת הערכתו והערצתו של העם כולו.