טלי סופר עובדת בחינוך בגבעת חיים איחוד כבר רבע מאה. "הגעתי לפה לפני 25 שנים כשאני בסוף חודש תשיעי של ההריון עם דורי", היא נזכרת. "הגיל של הילדים שלי זה מה שתמיד עוזר לי להיזכר כמה שנים אני כאן".

אבל בעצם היא מחוברת למקום הזה הרבה לפני שהפכה לתושבת גח"א באופן רשמי. "אבא שלי נשוי למירי יגודה, אמא שלי הייתה נשואה לדוד קראוס ובתור ילדה ממגל, למדתי כל השנים בביה"ס 'משגב', כך שהכרתי פה את הכל וכמעט את כולם וכך גם להיפך".

אה, חוץ מזה יש את חזי.

"חזי ואני מאותה כיתה ובמשך כל השנים שלמדנו יחד היינו תמיד חברים טובים", היא משחזרת. "אבל רק בגיל 24 העניינים הפכו לרציניים יותר. למדתי להיות גננת, גרתי עדיין במגל עם חזי למשך שנתיים ואז, כאמור, עברנו לכאן בצורה סופית לפני 25 שנים".

היא הרגישה מייד שהיא בבית. "נכנסתי למערכת החינוך ובהתחלה עבדתי בגנים. הזכרון החזק שלי מאותה התקופה, הוא הניגוד בין המצב הפיזי המתפורר של מבני מערכת החינוך, הפעוטונים והגנים, לבין האיכות של החינוך פה. מבני מערכת החינוך המקוריים היו אז בני 50 ובמצב מזעזע אבל הנשים שעבדו במערכת הזו היו מקצועיות, מסורות ומלאות אהבה לילדים ולתפקיד".

כן, היא ידעה כבר אז שעבודה בחינוך הבלתי פורמלי הוא ייעודה בחיים. "כשהגעתי לגבעת חיים, הייתי אחרי ארבע שנים של עבודה בחינוך במגל וכבר ידעתי שהכי כייף לי והכי נעים להיות עם הילדים, ידעתי שהטווח יהיה בין גילאי 0-8".

מזה 14 שנים שהיא מדריכה מובילה בבית האלון, המרכזון של ילדי כיתות א-ב. "המקום הזה הוא המרחב החופשי של הילדים ותפקידי הוא לאפשר להם את המרחב ואת החופש, זה בעיקר מה שמלהיב אותי בעבודתי", היא מסבירה. "אני מאמינה כי זה המקום שמפתח אותם בצורה הטובה ביותר, משום שהוא זה שמדמה עבורם את החיים: יש שם את ההתמודדות החברתית ומתוך כך, פיתוח וקבלה של סט כלים חברתיים, הילדים לומדים למצוא את המקום שלהם בקבוצה וכאינדיבידואלים, את מציאת הכיוון שלך, גיבוש תובנות מה טוב לך ומה פחות".

טלי מאמינה כי תפקידה במרכזון הוא בניית סביבה עשירה באפשרויות וליווי של הילדים בתוך הפעילות בסביבה הזו.

"אני צופה מהצד ומטפלת בבעיות היכן שצריך", היא מעידה. "אני חושבת שבתנועה הקיבוצית מבזבזים לא פעם אנרגיה רבה בנסיון להכניס פעילות מובנית ומונחה בידי המדריכים. אני חושבת שאת הפעילות המונחית הם מקבלים בבית-הספר והתפקיד שלנו הוא יצירת הזדמנות לפעילות חופשית, המאפשרת פיתוח של כישורים חברתים ואישיים שפחות מתפתחים בסדר יום הנשלט על-ידי המבוגרים".

כאבא לילדים צעירים, אני מתבונן מדי יום מהצד על פעילות הצוותים בחינוך הבלתי פורמלי והאמת? זה נראה קשה. מה עם השחיקה? אני שואל.

טלי מחייכת. "לפחות כרגע, נראה לי שאמשיך עד הפנסיה. יש מוטיב מרכזי בעבודה הזו (שכאמור אני אוהבת אותה מאוד) שהוא החופש והגמישות שיש לי לעשות את מה שמלהיב אותי ומושך אותי. אין לי הנחתות מלמעלה ולא מתערבים לי יותר מדי בעבודה, כך שאני יכולה לשים דגש על מה שאני רוצה וזה נוגדן שחיקה מעולה. בגדול אני מרוצה מאוד וזה מה שמתאים לי והכי כייפי לי. החופש לעצב את העבודה כפי שאני מבינה אותה, הוא מתנה גדולה".

בנוסף, יש בכל שנה אתגרים חדשים: צוות משתנה שצריך לגבש איתו את דרכי העבודה, ילדים והורים חדשים המביאים איתם אתגרים חדשים, כך שממש לא משעמם ונדרשת התפתחות ושינוי מתמידים.

אני שואל מה השתנה לאורך שנות עבודתה? "בפרספקטיבה של השנים, אני רואה שאבות מעורבים הרבה יותר בגידול הילדים. אני שמחה בשבילם וחושבת שגם הילדים מרוויחים מזה המון".

יאללה, אני אומר לה – אין קצת ביקורת? היא שומרת על ממלכתיות, אבל בסוף אני מחלץ ממנה משהו.

"יש כאן, כמו בכל הארץ, פער בין חשיבות הילדים לבין ההשקעה בחינוך, בעיקר בשכר. עצוב לי שהאנשים המטפלים במי שהכי יקר ללבנו – הילדים שלנו, ההורים המבוגרים שלנו ואנשים נזקקים בכל מיני מצבי משבר וקושי, מקבל שכר נמוך יחסית ויוקרה מקצועית נמוכה".

יש לה תובנה נוספת ומעניינת לגבי "הבועה" של הקיבוץ. "כאשר התחלתי את העבודה, היו רוב המדריכות בחינוך הבלתי פורמלי מכאן ובגיל הרך, לפחות חצי היו מהקיבוץ", היא משחזרת. "אחר כך, עם ההפרטה, פחות ופחות מאנשי גבעת חיים בחרו לעבוד במערכת החינוך המקומית. כיום, עובדים בחינוך הבלתי פורמלי מדריכים מכל הארץ ובגיל הרך עובדות גננות ומטפלות מהסביבה, מחדרה, מבאקה ומג'ת. בתור 'סמולנית', אני מקווה שהמפגש הזה עם 'שאר אזרחי המדינה' בנקודה כל כך משמעותית- הילדים של כל אחד מאיתנו – יביא להיכרות, להעמקת הקשר ולקירוב לבבות, עם מי שחי מחוץ ל'בועה' שלנו".