"שיתוף", "תמיכה", "ערבות הדדית". מונחים שגורים בשיח בגח"א ובתקופה זו של שינוי פני הקהילה שומעים אותם אפילו יותר. טלי סופר יצקה למונח "תרומה" (ובשאר המונחים שהוזכרו) משמעות אותנטית, בסיסית, קונקרטית ועמוקה. היא תרמה כליה. "הסיכון בתרומת כליה קטן מאוד ובמאמץ קל אתה מציל חיי אדם", היא אומרת.

"לפני שלוש שנים וחצי, פרסמה משפחת פרידמן שמחפשים תרומת כליה לאלה. התלבטתי עם עצמי, הבנתי שאני לא מעזה ותרמתי כסף והרגשתי שיצאתי ידי חובה", מספרת טלי. "אחרי זמן מה, משפחת רוזנברג חיפשה תרומה לאורלי. הם ערכו ערב הסברה, שלקראתו קראתי על הנושא באינטרנט והבנתי שאני בכלל לא צריכה לבוא לערב הזה, כי רמת הסיכון – הפרוצדורה, תוחלת החיים, תהליך ההחלמה –נמוכה מאוד. הבנתי גם שבאמצעות תרומת כליה אפשר להציל את אורלי שהייתה אז כבר חולה מאוד. בתוך שנייה היה לי ברור שאני עושה את זה, בהנחה שאמָצא מתאימה.

"עברתי בדיקות רפואיות כדי לוודא מעל לכל ספק שאני יכולה לעבור את הפרוצדורה של התרומה מבלי שאפגע בשום צורה ולאחר שנמצאתי מתאימה כתורמת, יצרתי קשר עם אורלי. מאותו רגע, היינו בקשר אחת לכמה שבועות כדי להתעדכן בבדיקות שלי ושלה. חשוב לי לציין שמשרד הבריאות עורך תהליך מקדים יסודי מאוד מאוד, בהיבט הפיזיולוגי וגם הפסיכולוגי. מוודאים שאת מבינה עד הסוף את כל הסיכונים שאת לוקחת על עצמך, שמשפחתך מקבלת את זה, שיהיה מי שיתמוך בך אחרי הניתוח ושאת באמת בריאה וכשירה מכל בחינה לעבור את הדבר הזה. זה נותן המון שקט".

"אורלי ואני התקדמנו בתהליך, אך לצערי הגדול, אורלי נפטרה לפני שהסתיים. בקשר שלי עם משפחת רוזנברג, נשארה החוויה הזו חלק משמעותי עד היום וגם כשתרמתי למישהו אחר, אני מרגישה שאורלי הייתה איתי. היא זו שהביאה אותי למקום הזה והכניסה אותי לזה. גם בימי הניתוח והאשפוז לפניו ואחריו, אורלי וילדיה היו אצלי בראש כל הזמן".

צילום: עדנה ארזי

מה קרה אחרי שאורלי נפטרה? היית בתהליך, התכוננת.

"אחרי שאורלי נפטרה, שאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו. עצרתי לשבועיים-שלושה ואז קיבלתי החלטה: אני ממשיכה. ידעתי שאני בריאה, ידעתי שזה לא סיפור כי הסיכון נמוך והבנתי שאני תורמת. באותה תקופה שמעתי שעליזה פרידמן עברה תרומה שלא צלחה. התקשרתי לעירית ארבל לבדוק מה שלום עליזה ואם היא זקוקה לתורמת. עירית עשתה את החיבור ומאז עליזה ואני יחד".

אנחנו נפגשים בבית של עליזה חודשיים וקצת אחרי הניתוח: אצל עליזה הושתלה כליה וטלי תרמה כליה. שתיהן נראות חיוניות לחלוטין. עליזה פגשה את טלי במסגרת תהליך התרומה אחרי שנים של התמודדות עם מחלתה ובאופן ספציפי, מעט אחרי שעברה פרוצדורה להשתלת כליה שלא צלחה.

"מילדות אני במעקב נפרולוגי (אבחון וטיפול במחלות הקשורות לכליות) כי משהו תמיד לא היה בסדר, אבל שנים לא ידעו מה. גם לאמי וגם לאחיי, לכולם היה משהו עם הכליות וברור היה שהן לא עובדות כמו שצריך. בגלל זה, אגב, אף אחד מהם לא יכול היה לתרום כליה. כשמצבה של אמי הידרדר והיא הגיעה לדיאליזה, הבנו שמדובר במשהו רציני שכנראה מחכה לכולנו. ערכנו בדיקות וייעוץ גנטי והצליחו לזהות את הגֵן שאחראי על התסמונת.

"לפני כארבע שנים, תוך שעזרתי לאמי לחפש תרומה, גם מצבי הידרדר פתאום. הרופאה הנפרולוגית אמרה לי שאני צריכה לחפש תורם ושבכל מקרה, בתוך כמה חודשים אתחיל טיפולי דיאליזה. החלטתי לשמור באופן קפדני מאוד על ההנחיות שניתנו לי, על תזונה נכונה, על פעילות גופנית והצלחתי למשוך את זה כמעט שלוש שנים.

"לפני שהתחלתי את טיפולי הדיאליזה, נמצאה לי תורמת דרך עמותת 'מתנת חיים' (ארגון ללא כוונות רווח, המעודד תרומת כליה לשם הצלת חיים). עברתי את הניתוח, אבל 12 שעות אחרי ההשתלה ראו שהכליה לא מתפקדת כמו שצריך בגלל סיבוך רפואי נדיר. נפלתי על הצד הנאחס של הסטטיסטיקה וזה היה מתסכל מאוד, כי זה הגיע אחרי שנים בהן הרגשתי איך הגוף ממש הולך וכבה וזאת לצד הקושי הנפשי לראות איך כל בדיקת דם מציגה הידרדרות נוספת".

צילום: עדנה ארזי

בשלב הזה, עליזה אומרת לפתע שכאשר חשבה קצת על הדברים לקראת הריאיון, היא הבינה בעצם כמה היא כבר רחוקה מהם. "אני בכלל לא מתעסקת עם זה יותר. זה שייך לעבר", היא אומרת. "אני גם לא מתעסקת עם העתיד, רק עם העכשיו. ועכשיו סבבה".

טלי מתערבת ואומרת שכשפגשה לראשונה את עליזה, ראתה בה אנרגיות חיוביות, המון עוצמה, חיוּת. "לפני שלוש שנים, כשהבנתי שאני עומדת לפני שנים קשות", עליזה ממשיכה, "חיפשתי משהו שיעזור לי. מה שעזר לי ועדיין עוזר לי זה להתמקד בהווה, לא 'להיכנס לסרטים'. להודות ולשמוח במה שיש ולקבל ולהשלים עם המציאות, לא 'לריב' איתה".

נחזור לתקופת ההשתלה הראשונה, לפני פחות משנה בסך הכל.

"זה היה אחרי שנתיים בהן רם, בעלי, עבר תהליך ארוך כדי שיוכל לתרום לי כליה. לצערנו, זה לא הסתדר ואז נמצאה לי תורמת אחרת. אחרי שההשתלה נכשלה, מצאתי את עצמי מנחמת אותה", עליזה צוחקת, "מבחינתי, לקחתי את זה כמו שזה. זה יכול לקרות, מה לעשות? לא כעסתי על אף אחד. הצוות בבית החולים פחד להיכנס לחדרי ואמרתי להם, 'למה אתם לא נכנסים? הכל בסדר!'".

"השתחררתי מבית החולים אחרי שבועיים וחצי לא קלים והתאוששתי בסופו של דבר בבית. אחרי שבועיים, טלי התקשרה אליי ושיתפה אותי שהיא תורמת כליה. מאז, כמו שטלי אמרה, אנחנו יחד בדרך הזו".

התרומה של טלי הייתה לאדם אחר ולא לעליזה. ספרו על התהליך.

"עברנו תהליך צמוד יחד", מספרת טלי. "נסענו לבית החולים כמה פעמים וגם למשרד הבריאות. אלה ימים ארוכים מאוד ואני כל-כך התרשמתי מהחיוניות של עליזה, גם הנפשית וגם הפיזית. דיברנו ושוחחנו והיה לנו ממש כיף".

"כיוון שלא הייתה התאמה ביני לבין טלי לצורך ההשתלה, נעשתה 'הצלבה': טלי תרמה לאחר ואני קיבלתי תרומה ממישהו אחר", מחדדת עליזה. "אבל את כל המפגשים לקראת הניתוח וגם האשפוז לפני ואחרי הניתוח, עברנו יחד וזו הייתה חוויה כל-כך טובה, היה פשוט כיף. חשוב גם לציין שההשתלה שעברתי התאפשרה בזכות טלי: בלי הנכונות שלה לתרום לי כליה, לא הייתי זוכה להשתלה בזמן הזה".

מה קורה ביום הניתוח?

טלי: "הניתוח עצמו נערך ביום ראשון. באנו להתאשפז בבילינסון במוצאי שבת והיינו רביעייה שכזו: עליזה ואני, התורם של עליזה והנתרם שלי. בשבת בערב, פגשתי את האדם שתרמתי לו כליה והייתה התרגשות גדולה מאוד. כתורמת, קיבלתי חדר שנראה כמו מלון, מדהים. חזי ליווה אותי והיה איתי כל הזמן. למחרת, הגיע המנתח לדבר איתי ואז, פתאום נפל לי האסימון שאני עומדת לעבור ניתוח וכל הלחץ שלא הרגשתי עד אותו רגע צף. נבהלתי. אבל אחרי דקה התעשתתי ואמרתי, 'יאללה, לניתוח'. אחרי הניתוח נשארתי ארבעה ימים בבית החולים ואז יצאתי לחמישה שבועות החלמה בבית. גם התקופה בבית הייתה חוויה מעניינת, חיובית והרבה זמן פנוי שאני לא רגילה אליו. לפני הניתוח הייתי עסוקה בשאלה איך יסתדרו חודש בלעדיי במרכזון. אחרי הניתוח, כשהייתי בבית, עניתי לעצמי שבשביל הצלת חיי אדם, יסתדרו בלעדיי במרכזון חודש ויהיה בסדר".

צילום: עדנה ארזי

עליזה: "אחרי ההשתלה שלא צלחה כמה חודשים קודם, הגעתי לאשפוז בבילינסון בהתרגשות ובאופטימיות, אבל גם עם פרופורציות ובידיעה שהניתוח עלול לא יצליח והכל בסדר. את הניתוח עצמו וההתאוששות ממנו כבר הכרתי, ידעתי שיש שבוע-שבועיים קשים ואחרי זה עובר. כשהגעתי, פגשתי את התורם שלי וזה היה מרגש ומשמח. ישבנו ארבעתנו בחדר של טלי, שם היה 'המועדון' שלנו. עשינו היכרות ודיברנו. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד להכיר את התורמים לפני הניתוח, בשונה ממה שהיה בבית החולים בו עברתי את ההשתלה הקודמת.

"למחרת, נפגשנו ודיברנו עוד קצת ואז ירדנו לניתוח. מיד אחרי הניתוח כבר עדכנו אותנו שהכל תקין והכליה עובדת ואני חשבתי, 'ואוו, לא יכול להיות!', אבל לא העזתי לחשוב על זה במונחים של 'הניתוח הצליח'. אחרי כמה ימים, העזתי לשאול את אחד הרופאים אם אפשר להגיד שהניתוח הצליח והוא אמר לי, 'בטח. אין דחייה של הכליה, היא מתפקדת. הניתוח הצליח'. בימים שאחרי הניתוח, נפגשנו בכל יום ארבעתנו בחדר של טלי וזו הייתה חוויה נחמדה מאוד מאוד. אחרי שטלי והתורם שלי השתחררו לפניי, 'המועדון' נסגר והיה לי קצת משעמם", היא צוחקת. "חשוב לי לציין שהתורם שלי – כמו טלי – הוא אלטרואיסט, כלומר אדם שהחליט לתרום כליה פשוט מתוך רצון לעזור, מטוּב לבו. הוא שמע על מישהי שתרמה כליה ואמר: 'גם אני יכול'".

נשארתם בקשר?

עליזה: "בחודשים הראשונים המערכת החיסונית ממש מדוכאת, לכן הייתי בסוג של בידוד. היינו בקשר טלפוני ובקרוב נעשה מפגש. אני מרגישה שיש לי שלושה תורמים: התורמת הראשונה, התורם השני וטלי. זה ממש לא ייאמן. הכרת התודה היא עצומה, שאין מילים ודרך לבטאה".

טלי: "אני בקשר טלפוני עם הנתרם שלי, אבל מוכרחה להגיד שגם אני בהכרת תודה. אני מכירה תודה על ההזדמנות לעשות זאת. בשבועות הראשונים אחרי הניתוח, הייתי כה מאושרת על זה שהזדמן לי להציל חיים ולשפר את החיים של שני אנשים. זה סיפוק שאי אפשר לתאר אותו. הפעולה הזו מאפשרת הצלת חיים ושיפור איכות חיים במאמץ שאין מה להשוות בינו לבין תוצאותיו".

איזו משמעות הייתה לחיים בקיבוץ בתוך כל זה?

עליזה: "בהתחלה, בגלל הקורונה, לא הסתובבתי הרבה בקיבוץ וכשהסתובבתי, הרגשתי שלא תמיד מעזים לגשת. אני חושבת שכשאדם חולה או אחרי ניתוח, חשוב לגשת, לשאול מה שלומו, לא לפחד. במיוחד בקהילה, זה עוזר מאוד כשאנשים מתעניינים ומציעים עזרה. זה מרחיב את הלב ונותן עוד כח".

טלי: "ההתרגשות בקהילה סביב הרעיון הזה של לתרום כליה הייתה מטורפת. אני מרגישה שאין כמעט אדם אחד בקיבוץ שלא ניגש אליי ואמר לי כל הכבוד. זה ריגש מאוד מאוד את האנשים. רציתי לומר שלא ממש התאמצתי. שהמאמץ שלי, לעומת דברים שאחרים עושים באופן יומיומי, לא היה כזה גדול. אני יודעת שזה מעשה נדיר, אבל בעיניי הוא צריך להיות פחות נדיר".