אני מבקשת לעדכן את הציבור על מאבק שמתקיים בימים אלו בהצעה לשינוי יעדי שנת השירות שמוביל מזכ"ל התק"מ איתן ברושי.
במשך שנים רבות נשמר האיזון העדין ביעדי שנת השירות בין המסלול ה"לאומי" כלומר התיישבות וביטחון, לבין המסלול ה"חינוכי-טיפולי-שיקומי" בהדרכה ועבודה עם האוכלוסיות החלשות בחברה הישראלית הזקוקות למרב ומיטב העזרה והסיוע.
לדעתי שנת השירות הוא המפעל החינוכי החשוב והמשמעותי ביותר שיש כיום לבני הקיבוצים וללא ספק הם המובילים אותו.
לכן לא מובן, לא הגיוני, ובלתי מתקבל על הדעת להרוס מפעל ערכי כזה.
שני רכזי שנת השירות בתנועה התפטרו על רקע שינוי המגמה.
כעת ישנה תנועה רחבה בקיבוצים רבים נגד שינוי המגמה – כאשר חלק גדול מהפעילים הם בוגרי שנת שירות לדורותיהם – ונוצר הד ציבורי גדול.
אני עובדת שנים רבות עם תלמידי י"ב ועוזרת להם לקראת שנת השירות.
כל חיי הבוגרים אני עובדת עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים ומודעת היטב לתרומת שנת השירות לשני הצדדים.
בחודש מאי האחרון הגיעה עמליה גוט, מקיבוץ שפיים, הרכזת שהתפטרה, וביקשה את תמיכת גבעת חיים איחוד במאבק.
לשמחתי ברוב מוחלט, עם אהדה והערכה עצומה, החליטה הנהלת הקהילה לתמוך במאבק.
בתחילת יולי תתקיים ועידה של התק"מ בנושא זה.
בואו כולנו לא נישאר אדישים ונשמיע את קולנו לקראת הדיון הציבורי בוועידה.
Share this post
גם אני אינני מבין מדוע ומה ההיגיון בביטול התרומה המשמעותית בתחום החינוכי – טיפולי – שיקומי.
יוגב וארבל היו בשנת שירות בכפר הנוער "קדמה" שליד קרית מלאכי (גם תאיר מתכוונת ללכת בעקבותיהם). לשניהם הייתה זאת שנה מאד משמעותית שבאה לביטוי הדדי שלהם ושל הנערים.
חשיבות שנת השירות לתחומים אלו חשובה במיוחד לאור העובדה שקרנו של הקיבוץ והתיישבות העובדת בכללותה יורדת ואנחנו נתפסים בחברה הישראלית כעליתה שיושבת על קרקעות המדינה עוסקת בנדלן והפרטות.
כבר לא רואים אותנו כישובי הספר של פעם ששומרים על הגבולות ומקריבים את בניהם למען המולדת. דווקא באווירה הזאת וברצון כן לתרום לחברה הישראלית הפחות איכותית, חייבים לאפשר ולעודד יציאה לשנת שירות בתחומים אלו ולא לבטלם.
ספציפית לגבעת חיים שהיציאה לשנת שירות היא מסורת שנשמרת (באחוזי יציאה מרשימים) יש להמשיך את המאבק כדי לא להוריד את הנושא מסדר היום.
דבורה טועה בהגדרת האיזון בין שתי המגמות בשנת השירות ובכוונת התנועה לשנותן. מזכירות התנועה מבקשת לשמור על הצד החינוכי-קיבוצי, דבר שכמעט נעלם מעולמנו המופרט ונשאר בעיקר בידי מדריכי תנועות הנוער. למעשה, ראשיתו של מפעל הש"ש בצורך לשמור על היקף מעגל המדריכים. לרוע המזל, ילדנו המופרטים, שכבר אינם מבינים את חשיבות החינוך התנועתי, לא מתחשק להם לשרת אותו והם מעדיפים לפנות לחינוך הטיפולי, שם לתרומתם יש אולי הד יותר גדול ונותנת להם – לעצמם ולא לחברה – סיפוק גדול יותר. מצער שגם ההורים ברובם וגם הפעילים העוסקים בש"ש מחשיבים יותר את הרגשת הסיפוק שהוא נותן לחניכים ולא את הצרכים החינוכיים. המחלוקת הזו היא אותה מחלוקת בדבר צדק או צדקה – האם לתת פרוטה (או שקיק קמח) לנצרף או לפעול לשינוי פני החברה והמשטר. לכך יש עוד להוסיף שכמה מיעדי הש"ש משתמשים בהם רק ככוח עבודה זול. יש לצפות שההורים יבבירו לילדיהם את חשיבות ההדרכה והפעילות הציונית ולא יתגברו את גחמותיהם.
תמר אולי אינך מעודכנת אבל ילדינו משתתפים לאורך כל השנה בפעילות מגוונת של תנועת נוער גם כחניכים וגם כמדריכים ותרומתם בתחום החינוכי טיפולי לפני הליכתם לצבא אינה נופלת מהתרומה לתנועת נער. ברוב כפרי הנוער ושאר המקומות כמו מלכישוע למשל, (עבודה עם ניגמלים מסמים) הנערים אינם נחשבים ככוח עבודה זול ועבודתם, תרומתם מאד מוערכת.