התחלפנו. הפעם אני יצאתי לראיין את אדם הישראלי, הוגה המדור.

אדם, בן הקיבוץ, נשוי ליפעת ואבא לשתי בנות: אור (4) ויובל (2.5).

אדם הוא דוקטורנט בביה"ס לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. כותרת המחקר שלו היא הון תרבותי וקריירה השכלתית: כניסתם של בני הפריפריה בישראל להשכלה הגבוהה בהנחיית פרופ' עדנה לומסקי-פדר וד"ר יריב פניגר.

עיסוקיו אינם מתמצים במחקר: הוא מנהל תוכנית התערבות חינוכית לנוער באוניברסיטת תל אביב לנוער, שמטרתה הגברת הנגישות להשכלה גבוהה עבור תלמידי תיכון מהפריפריה. מרצה בסמינר הקיבוצים, חבר בהנהלה החינוכית של הקיבוץ וגם, יחד עם יפעת, בונה בשכונת הבנים – סוג של עבודת דוקטורט בפני עצמה…

נראה כי על מנת להבין לעומקה את עבודתו נדרשת הבהרה של מושג מרכזי: 'הון תרבותי'. במאמר שפרסם אדם הוא מסביר: "הון תרבותי הוא מערך ההתנהגויות והטעם של האדם. אנו רוכשים אותו בגיל צעיר כחלק מתהליך ההתבגרות שאנו עוברים. ההון הזה נרכש, למשל, על ידי היחס שלנו לספרים, להצגות וליצירות אמנות אחרות. הוא נרכש על ידי הפנמת סדר היום והערכים של המשפחה, נושאי השיחה סביב שולחן ארוחת הערב, סוגי הבילוי של סביבתנו. הון תרבותי הוא גם ההומור שאנו צורכים ומייצרים – עד כמה הוא מתוחכם ועם איזה עושר תרבותי ולשוני הוא מתכתב? הוא מושפע ומשפיע על השאיפות שלנו לגבי העתיד ועל ההגדרות שלנו למושגים בסיסיים כגון 'הצלחה' , 'חופש, 'משמעות', 'אושר'."

המחקר שלך עוסק בהשכלה גבוהה והון תרבותי, וזהו גם תחום העבודה שלך. כיצד אתה מסביר את הבחירה שלך בתחום זה?

"לא חשבתי שאמשיך לתואר שלישי וגם לא עבודת תזה בתואר השני. במהלך הלימודים התחלתי לעבוד בפרויקט הנגישות להשכלה הגבוהה לבני נוער מהפריפריה באוניברסיטת תל אביב. מטרת התוכנית היא לעודד את בני הנוער להצטיינות ולהשכלה גבוהה. אחרי ש"טחנתי" להם את הנושא, החלטתי להמשיך בלימודים ולעשות עבודת תזה בנושא, וגיליתי עולם מאד מעניין. שאלתי את עצמי – איך לי היה ברור שאלך לאוניברסיטה, ולאחרים זה לא ברור כלל? כלומר, יש בני נוער שיש להם מסלול התבגרות שונה לגמרי, שהאקדמיה היא לא אופציה בכלל. נהניתי מהתזה שהיתה ראשיתו של הדוקטורט, והרגשתי שאני עוסק במשהו בעל משמעות. תמיד עבדתי בעבודות שהן לא רק בשביל הכסף אלא עם תפיסת עולם ערכית: לסייע לחבר'ה האלה להגיע רחוק יותר. המעבר לדוקטורט נבע מהרצון ליצור לעצמי עוגן אינטלקטואלי – שאוכל להמשיך לקחת קורסים, לקרוא, לכתוב, וגיליתי עד כמה אני אוהב את העולם הזה."

מה אתה אוהב בזה?

"שיש עולם אינסופי של ידע. אני גם מאד נהנה ללמד. אני משתתף בהרבה כנסים, מכיר אנשים, ונמצא בקשר עם דוקטורנטים אחרים – אגב, ככה גם נולד הרעיון למדור הנוכחי'.

במחקר, אתה שואל את בני הנוער מהי המשמעות של השכלה גבוהה עבורם. מה היא המשמעות של השכלה גבוהה עבורך?

"יש את העניין האינטלקטואלי. הלימוד, החקירה וההתפלספות לשם עצמה. זה כיף. יחד עם זה, יש בזה משהו שמאד מדיר אוכלוסיות שלא יודעות לדבר את השפה האקדמית, לכן לדעתי השכלה גבוהה צריכה להיות גם מעשית. לשרת את המציאות ולא רק את העניין של החוקר."

אוכלוסיית המחקר שלך היא בני נוער שלקחו חלק בתוכנית אותה אתה מנהל. איך היה להיפגש עם אותם נערים כסטודנטים בוגרים, כשראיינת אותם לדוקטורט?

"נורא מרגש. פגשתי אותם פעם אחרונה כשהיו בכיתה י' ועכשיו הם בני 21-22 ומעלה. הם ילדים מדהימים. אני מעריץ אותם וגאה בהם. אני פוגש אותם כילדים, מכיר את סיפור החיים של כל אחד מהם ועכשיו אני נפגש עם החברה הללו, שחלקם לומדים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית או הנדסה בטכניון. הקשר איתם נשמר גם בלי קשר למחקר, ממשיכים להתייעץ בנושא לימודים, הוזמנתי כבר לכמה חתונות… השבוע פגשתי בחור מטבריה, למשל, שסיים כמצטיין רקטור ומעוניין להמשיך לדוקטורט בהרווארד, זה כל כך לא מובן מאליו לאור הרקע שממנו הגיע. בנוסף, כיוון שמדובר בראיונות אחד על אחד יש בהם משהו תרפויטי. פתאום בשיחה הם מגלים שבמשפחה שלהם אף אחד לא למד. שמים לב שחבר אחד נפלט מהצבא ואחרת התחתנה בגיל 19, ההוא נכנס לעסק עם אבא למוסך וההיא מוכרת בקניון. וזה מה שמעניין אותי, איך הם בכל זאת הגיעו לאקדמיה ועשו את זה?"

אז איך?

"יש כאלה שקיבלו מסר מההורים: מה שלא היה לנו יהיה לך (גם אם הם חיים בעוני, במצוקה כלכלית). יש גם תלמידים שמתארים את עצמם כילדים יוצאי דופן עם הישגים טובים. הם ידעו שהם רוצים ללמוד אבל לא ידעו איך עושים את זה. במהלך התוכנית מועבר אליהם כל הזמן המסר שהם מסוגלים – חיזוק תחושת המסוגלות העצמית. לדעת שאתה יכול, ולדעת מה צריך לעשות כדי לממש את זה, למשל ללמוד לפסיכומטרי או להתעקש על ציונים גבוהים."

מדובר בבני נוער ערבים, מזרחים וכאלה שעלו מרוסיה, מה מאפיין כל אחת מהקבוצות?

"אצל חלק מהערבים מדובר בהבנה שזו הדרך שלהם להגיע לשוויון מול יהודים. אצל העולים מברה"מ לשעבר לעיתים קרובות דווקא קיים ההון התרבותי המעודד לימודים גבוהים, אולם רבים מהם מגיעים ממשפחות בהן ההורים חסכו בעמל רב כדי לאפשר להם לימודים גבוהים. המזרחים שבאים מיישובי הפריפריה וגם האתיופים – זו נישה לא מפוענחת. זו האוכלוסייה שהכי נתרמת מהתוכנית. הם בעלי מודעות נמוכה מאד לאפשרות להשכלה גבוהה. הם מקבלים מסרים מהמשפחה, מהסביבה ואפילו ממנהלי בתי הספר שאין להם סיכוי. ההשתלבות בתוכנית פותחת להם צוהר לעולם חדש."

אולי תוכל לשתף במפגש מיוחד שנגע בלבך?

"יש הרבה… דוגמא אחת היא בחור משדרות, אבא שלו שיפוצניק והאמא עקרת בית. הוא קיבל ממנהל בית הספר הזמנה לתוכנית שלנו אבל רצה לנסוע לאילת עם החברים. אבא שלו אמר לו: 'מחר אתה לא הולך בית ספר, בוא איתי לעבודה'. הוא נתן לו לעבוד קשה בחום, לצבוע קורות, בלי לאכול. בסוף היום הוא שאל אותו: 'ככה אתה רוצה לראות את החיים שלך?!' האבא ידע שבנו מסוגל להתקדם והחליט שלא יתן לו לפספס את ההזדמנות, ואכן הבחור סיים תואר שני בהנדסה באוניברסיטת ת"א."

במאמר שלך אתה מתייחס להון התרבותי של בני הקיבוצים כשונה מזה של בני הנוער מהפריפריה. כיצד להערכתך ערכי הקיבוץ הישנים יותר של קולקטיביות, יציאה ללימודים בהתאם לתרומה האפשרית למשק וכן התמסרות לעבודות שהן 'צרכי המשק' דוגמת חקלאות השפיעו או עדיין משפיעות על יציאתם של בני קיבוצים ללימודים גבוהים?

"באמת, מהכיתה שלי לא כולם סיימו בגרות. אנשים מיצו את בית הספר בגיל מסויים. היה קל לוותר ואפילו תחושה של "להיות גדול" עבור מי שהלך לעבוד בענפי הקיבוץ. אנשים גם ידעו שכדי לעבוד בפלחה אחרי הצבא ואפילו בשביל להיות מזכיר הקיבוץ בתקופות מסוימות לא היה הכרחי ללמוד לימודים גבוהים. אבל מנגד, עוד מימי העלייה השנייה והשלישית היתה הערכה רבה לאינטלקטואליות. בכל קיבוץ תמיד היתה ספריה והרצאות ומועדון בין ערביים ואנשים קראו בובר ומרקס. כך שלמרות שרוב הקיבוצים גיאוגרפית נמצאים בפריפריה, ההון התרבותי שלהם שונה לגמרי משל ישובי הפריפריה האחרים. היום, אגב, המצב שונה ואני חושב שהצעירים שחוזרים לקיבוץ לא שונים מהותית מבני גילם במעמד הביניים בישראל."

רגעי שיא ושפל במהלך עבודתך כחוקר?

"רגע שיא היה לסיים את התיזה. זה קרה בשבוע שבו נולדה אור וזה דחף אותי לעבודה. רגעי שפל אין ממש אבל בהחלט רגעים מתישים ומתסכלים שבהם צריך לשבת ולהתחיל לכתוב. כשיושבים בבית ולא מצליחים יש תמיד את הפיתוי לקרוא מיילים, לעשות כביסה ולבשל…"

מסר לאומה?

"אני חושב שזה נורא 'לא פייר' ששני ילדים שנולדו באותו יום במדינת ישראל הגורל שלהם נחרץ. זה לא אשמת הילד שנולד למשפחה ערביה בגליל, והסיכוי שלו להשכלה ומעמד גבוה קטן פי אלף מילד שנולד ברמת אביב. הרבה מהמוטיבציה שלי מכוונת לנסות ולתקן את זה."