רגע לפני הסגר השלישי, הגעתי לפגוש את רוית הישראלי בביתה הממוקם בלב הקיבוץ, בשכונה שנקראה בעבר "מן העיר אל הכפר". עד שהגיעו וקבעו את ביתם בקיבוץ, כלל המסע של רוית וראובן הרבה יותר מאשר מעבר מן העיר אל הכפר, אבל עוד נגיע לזה בהמשך.
הבית בו עברו להתגורר לפני כשנה עם ליה (14), זהר (10) שני חתולים וכלבה, מזמין מאוד. הוא מוקף צמחייה עשירה ומטופחת ומעוצב בצבעים חמים ונעימים שנבחרו בקפידה. על שולחן בסלון פזורות ערימות של בד בקשת של גוונים לצד מסיכות (קורונה) ססגוניות וכובעי צמר מעשה ידיה של רוית, שהקימה בתקופת הקורונה עסק של תפירה.
המוצרים שלה נמכרים בכלבולית ובקו-אופ האורגני במתחם היד השנייה, אבל גם במקומות נוספים ברחבי עמק חפר ולאחרונה קיבלה הזמנה מבנק ישראל למסיכות מעשה ידיה.
העסק הצעיר צומח ומתפתח כל הזמן. מתי כל זה התחיל?
"הרעיון הראשוני נבט עוד כשגרנו בניו זילנד, כאשר ליה הייתה ילדה קטנה. רציתי לתפור לה חצאיות ושמלות, קניתי מכונת תפירה והתחלתי לתפור לה. בעקבות זאת, התחלתי לחלום על הקמת עסק של תפירה ואפילו כבר היה לי שם בעבורו, אבל אז חזרנו לישראל ומכונת התפירה, יחד עם החלומות על העסק, אוחסנה בארון, עד שהגיחה שוב בתחילת הקורונה. תחילה כדי להכין מסיכות לבני המשפחה ואז התנדבתי להכין מסיכות לחברי וילדי הקיבוץ. חברה ואני הכנו מאות מסיכות ובעקבות כך פנו אליי חברים ותושבים שאכין להם עוד. זה הצית אצלי שוב את החשק לפתוח עסק של תפירה. עשיתי צעדים של ממש ובשנה האחרונה השתדרגתי וקניתי מכונת תפירה משוכללת יותר ואפילו השתתפתי בקורס תפירה אינטנסיבי עם חברה טובה".
אז הקורונה עשתה טוב לרצון לחזור לתפור ולהגשים חלום?
"לגמרי. הקורונה הביאה איתה פריחת יצירה ויצירתיות מטורפת. היופי הוא שהיצירה היא לא רק שלי, אלא משפחתית וזה מדבק ומקדם את העשייה. ליה היא חלק משמעותי ובלתי-נפרד מהעסק. מיד כשהתחלתי לתפור והיא ראתה את ההשקעה והמחויבות שלי, היא אמרה שתבנה אתר לעסק וכך היה. היא עושה המון: אחראית על קבלת ההזמנות, על השיווק והיא גם עיצבה את הלוגו של העסק, שקראתי לו 'פולה' על-שם סבתא שלי שהייתה אשת עשייה מוכשרת והיינו קרובות מאוד. ראובן משתתף ביצירה עצמה בפעילות משותפת, גוזר גומיות, הופך בדים. זהר מפרגן ומחווה דעתו על המוצרים. זה ממש עסק משפחתי המלבלב גם בזכות התקופה המאפשרת לנו להיות יחד".
רוית וראובן חיו שנים רבות בניו זילנד, תחילה כזוג ובהמשך נולדו הילדים. לפני שבע שנים שבו לקיבוץ ולאחר תקופה עברו לשנה בשיקגו במסגרת עבודתו של ראובן. שניהם וגם ילדיהם ראו עולם ועכשיו הם מתיישבים בקיבוץ.
איך התגובות בקיבוץ?
"אני מוכרחה להגיד שהתגובות המפרגנות בקיבוץ הן חלק מהדלק שמניע אותי ליצור. אני מקבלת פרגון רב גם במקומות אחרים וזה נהדר, אבל הפרגון בקיבוץ מחמם את לבי במיוחד. אני מאושרת כשאני רואה אנשים הולכים בקיבוץ עם התיקים שלי והמסיכות שלי. אני מרגישה שאנשים מעריכים את העבודה שלי וזה כיף גדול. תניה מפרגנת לי מאוד ונותנת הרגשה של תמיכה גדולה ואני מעריכה את זה מאוד".
ספרי קצת על המוצרים.
"אני מכינה מגוון של מוצרים ובעקרון, אני תופרת כל הזמן וגם סורגת מאז שהייתי ילדה. מה שהקפיץ את היכולות שלי בתחום היה הגילוי של הלמידה ביוטיוב וברשת בכלל. אני כל הזמן לומדת, כל הזמן מגלה דברים נוספים ומפתחת את המיומנויות. אני מקדישה לתחום זמן רב וזו גם תרפיה, גם אהבה שלי ועכשיו גם מקדם עסק. מלאכת היד תמיד הייתה תרפיה בעבורי, אבל זה אושר גדול שעכשיו אני יכולה לעסוק בזה וגם להתפרנס מהעבודה. אני יכולה לשבת שעות ביום וגם בלילה – ממש לעשות 'משמרת שלמה' – ולצלול פנימה. כך שמדובר בשילוב אמיתי בין תשוקה לבין עבודה ומתוך השילוב המיוחד אני מרגישה שאני יכולה לעמוד מאחורי הדברים שאני מכינה ולפתח עוד ועוד מוצרים. כיום אני תופרת כמובן מסיכות אבל גם תיקים בגדלים שונים, סורגת כובעי צמר וצעיפים ומייצרת כריות חימום אקולוגיות טבעיות. במקביל, אני כל הזמן מקדמת רעיונות מיוחדים נוספים.
אני כל-כך נהנית ומרגישה סיפוק מהעבודה הזו, שאני מרגישה שהייתי רוצה להשקיע בזה אפילו יותר. הלוואי שיכולתי. העסק בונה את עצמו ומתקדם ואני שמחה מאוד מאיך שהוא התפתח, מתפתח וממשיך לגדול ולצמוח".
Share this post
רוית יקרה,
בעודי קוראת ומתפעלת מעשייתך, אני מבינה לראשונה שכרית החימום החמודה והמנחמת שרכשתי לאחרונה בכולבולית ושממש ברגע זה מחממת את גבי הדואב, היא מעשה ידייך הטובות.