בהתחלה כשחשבנו לכתוב מכתב תודה אמרנו לעצמנו שכמובן לא נצליח לציין את כל השמות של האנשים הטובים שפגשנו, אבל שיש בטוח שלושה שאנחנו צריכים להודות להם אישית במכתב שכזה. ואז נזכרנו בעוד שניים שגם צריך לציין, ובעוד ארבעה, ובעוד חמישה… וכשהגענו לעשרים כבר הפסקנו לספור.
אז במקום כל זה נספר לכם על ההורים שלנו.

אבא שלנו, יונתן ברוש נולד ב1942 למהגרים שברחו מרוסיה ואוקראינה רגע לפני מלחמת העולם השנייה. הוריו הקימו את קריית עמל, וכבן למהגרים ציונים ידע והחליט משחר ילדותו שהוא לא יהיה פליט, אלא צבר גאה, חלוץ ומקים הארץ. מתוך אתוס ציוני זה הצטרף בגיל 18 לגרעין לנחל-עוז, הכיר את אמנו ב'תנועה' (בת מהגרים בעצמה) ויחד הקימו משפחה בקיבוץ, שם נולדנו וגדלנו אנחנו.

משפחת ברוש

לאחר שבגרנו, עזבנו אנחנו הילדים את הקיבוץ, כל אחד לדרכו וכל אחד בשלב שלו. בניגוד אלינו, הורינו מעולם לא הסכימו לעזוב את נחל-עוז. נאמנים לשבועתם המשותפת והלא מדוברת – להיות חלוצים ולעולם לא פליטים – הם תמיד נשארו בקיבוץ. בכל אחד מסבבי הלחימה בעזה הם נשארו. גם כשהקיבוץ טווח ארטילרית, גם כשעזבו כל המשפחות עם הילדים, גם בצוק איתן, גם בעופרת יצוקה, גם בעמוד ענן, ובטח שבגשמי קיץ וחורף חם (נשבעים שאלו שמות אמיתיים של 'מבצעים' בעזה). בכל אחד מסבבי הלחימה הפצרנו בהם לצאת מהקיבוץ לכל מקום אחר בו לא הייתה אז לחימה. הפעלנו לחצים, שוחד ומניפולציות, הצענו להגיע אלינו 'אפילו ללילה אחד', להתפנות עם הקיבוץ, לבדוק אפשרות של חופשה משותפת במקום אחר, אך לא עזרו התחנונים והתכסיסים, הורינו עמדו בשבועתם הלא מדוברת ונשארו לשמור על ביתם ועל הקהילה בנחל עוז. לרגעים היה נדמה שבכל הסבבים האלו הם חוזרים לעלומיהם, ולרגעים מרגישים שוב כמו אז, בהיאחזות הנח"ל שבעוטף עזה.
יותר משישים שנה חי אבינו בקיבוץ נחל עוז, ומעולם לא עזב שלא ברצונו. כל זה היה נכון עד לאותו בוקר נורא בשביעי לאוקטובר לפני כשבועיים, עת נכנסו מחבלים לביתם של הורינו בקיבוץ, הרגו את אימנו ופצעו את אבינו ביריות.

אבינו פונה לסורוקה ומשם הועבר על ידנו לתל השומר. לאחר מספר ימים נותח ובתוך המולת הדברים לא באמת חשבנו לאן הוא ילך כאשר ישתחרר.
למזלנו, יומיים לפני שאבינו נותח, אחד מהאחים שגר בעצמו בישובי העוטף התפנה עם משפחתו לקיבוץ גבעת חיים איחוד. הייתה זאת הזמנה של רגע, מחבר ילדות בנחל עוז שכיום חבר גבעת חיים איחוד, שבשיחת הטלפון שלהם פשוט אמר לו: "בוא", ואחר כך: "תביא גם את אבא".

אין לנו מילים לתאר את הנדיבות, החום והנתינה שזכינו לה כאן מכל חברי גבעת חיים איחוד. למול טלטלה כה עזה זכה אבי, ואנחנו איתו, במעטפת מושלמת שכללה מקום מגורים ולינה, מענה אישי לכל צרכי הבריאות של אבינו, עזרה וסיוע רצוף בקיום השבעה של אימנו ודאגה מתמדת לארוחות, עוגות וכל דבר שלא ידענו אפילו שאנחנו צריכים. בכל מקום כאן פגשנו לב פתוח, חיוך מזמין, עזרה ונדיבות רבה. כל כך הרבה אנשים החליטו להיות טובים אלינו, מבלי שהכירו אפילו את שמנו.

זוכת פרס נובל לספרות, וילסבה שימברוסקה פותחת את שירה המפורסם "אנשים כלשהם" במילים אלו:
אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם.
בָּאָרֶץ כָּלְשֶׁהִי מִתַּחַת לַשֶּׁמֶשׁ
וּמִתַּחַת לָעֲנָנִים כָּלְשֶׁהֵם.
מוֹתִירִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם אֵיזֶשֶׁהוּ כָּל-אֲשֶׁר-לָהֶם,
שָׂדוֹת זְרוּעִים, תַּרְנְגוֹלוֹת וּכְלָבִים כָּלְשֶׁהֵם,
מַרְאוֹת זְעִירוֹת, שֶׁהָאֵשׁ מִשְׁתַּקֶּפֶת בָּהֶן.

והיא ממשיכה:
מַשֶּׁהוּ עוֹד יִקְרֶה, אוּלָם הֵיכָן וּמָה.
מִישֶׁהוּ עוֹד יֵצֵא לִקְרָאתָם, רַק מָתַי, מִי,
בְּכַמָּה דְּמוּיוֹת וּבְאֵלּוּ כַּוָּנוֹת.
אִם תִּהְיֶה בְּרֵרָה בְּיָדוֹ,
אוּלַי לֹא יִבְחַר לִהְיוֹת אוֹיֵב
וְיַשְׁאִיר אוֹתָם בְּחַיִּים כָּלְשֶׁהֵם.

תודה לכם, אנשי גבעת חיים איחוד היקרים, אשר בחרתם להיות עבורנו, בשעתנו הקשה ביותר, "בני אדם כלשהם". אנחנו רק תקווה שאתם גאים בעצמכם כמו שאנחנו גאים בכם.