למה?

נתחיל מחג המשק. ארבעה חודשים לפני חג המשק ישבנו שכבת פיטנגו, וחשבנו האם כדאי לנו להרים אירוע שכולל גם הצגה וגם שירים, האם זה מתאים לנו להרים אירוע כזה? אנחנו שכבה קטנה, מעט אנשים, הרבה טקסט, הרבה במה. לאחר דיון שעסק ביתרונות וחסרונות, החלטנו שהפתרון הטוב ביותר עבורנו יהיה להמשיך את המסורת ולעשות חג משק כמו תמיד (הרבה מההצגה שלנו עסקה ב"מה יקרה אם חג המשק לא יתקיים"). להפתעתנו, התהליך, ההצגה והערב עצמו היו חוויה מעצימה וחד פעמית. הזכות להופיע מול הקיבוץ ולהראות מי אנחנו ומה אנחנו שווים, וליצור תוכן על הבמה שהתאמצנו עבורו והוא לגמרי שלנו – היא חוויה שלא הייתי מוותרת עליה בעד שום הון שבעולם. ואם אתם שואלים אותי, הייתי משלמת הרבה כסף כרגע כדי לחיות מחדש את אותו יום. ומקווה שאתם נהניתם כמעט כמו שאנחנו נהנינו.

המעבר לשכונת הצעירים. גם לגבי המעבר עלתה לי השאלה של "למה בעצם?". כן, גיל 18 וכולנו מרגישים קצת חנוקים בבית, אבל מצד שני בבית יש לי את כל מה שאצטרך – אוכל, חדר נוח, מים זורמים ומיזוג אוויר מבלי לשלם שקל. העצמאות הזאת במעבר למגורים עצמאיים יכולה להיות מפחידה במחשבה לעיתים, והיא לחלוטין לא בשביל כל אחד. אבל משהו במעבר לעצמאות מידית הקסים אותי וריגש אותי, האפשרות לגור לגמרי לבד בלי שאף אחד מחליט עליי. בניגוד למחשבה שהמעבר למגורים עצמאיים יכולים להיות קשים, אני מאמינה ורואה שהמעבר הזה עושה את ההפך – הוא מרים אותך והופך אותך לבן אדם בוגר יותר, שקול יותר, שאחראי על עצמו. ואם לא אהיה מסוגלת להיות אחראית על עצמי, איך אסתדר עם העולם שמחוץ לקיבוץ? זה הזמן להתחיל להסתדר לבד, לדעת מה אנחנו רוצים ואיך אנחנו משיגים את זה. אם זה צבא, שנת שירות, לימודים או אפילו טיול מסביב לעולם. בזמן האחרון נושא מגורי החיילים מעט תוסס בקיבוץ (בלשון המעטה), ובעיניי הקיבוץ לא יוכל להישאר אותו הדבר ללא המגורים האלה. המקום היחידי בו אני יכולה לפגוש עוד אנשים, חלקם בגילי וחלקם מעליי, שנמצאים בדיוק במצב שלי; אנשים שאני יכולה לחלוק איתם חוויות שאני עוברת ובחירות שאני נאלצת לעשות בשלב זה בחיי. מגורי החיילים משאירים את הקיבוץ חי, פעיל, ומחזק את העובדה שיש לנו דור עתיד איכותי ועצמאי, כזה שאפשר לסמוך עליו. אנחנו אלה שנשב בכנסת ובממשלה בעוד כמה שנים, אלה שמגנים על המדינה שלנו, אלה שישפיעו על איך היא תראה בעוד מספר שנים לא רב בכלל. ובגלל זה בחרתי לעבור, לא כי לא כיף לי בבית – אלא כי רציתי להישאר מחוברת לקיבוץ ולערכים שלו, להשפיע, גם אם לפעמים קשה.

הגיוס לצבא. מי שלא יודע, יש לי סוכרת נעורים מגיל 4, מה שמאפשר לי רק התנדבות לצבא, ז"א – גיוס מבחירה. הבחירה עבורי הייתה מובנת מאליה, אני רוצה להתגייס לצה"ל. ומרגע התחלת התהליך מול הצבא, שום דבר לא הלך חלק – לא הטפסים, לא האישורים, לא המיונים. ובמשך כל הזמן הזה, הבירוקרטיה והסטטיסטיקה העצובה של אחוז המתנדבים (הגבוה) שניסו להתגייס לצה"ל וויתרו, איימו לטרוף אותי ולהשאיר אותי מאחור. כמעט בכל לילה בשנה האחרונה, אחרי שכל יום נפתר משהו אחד ומסתבך משהו אחר – שאלתי את עצמי למה. למה אני צריכה להיכנס למערכת המפלה הזאת, ששמה עלי פס אחד גדול. אז למה החלטתי להתגייס? הרגשתי שיש לי מה לתרום לצבא, שהוא צריך אותי באותה מידה שאני צריכה אותו. תקראו לי נרקיסיסטית, אבל הרגשתי שאני אפספס חוויה מעצימה ומלמדת, שאני אתבזבז אם לא אתגייס לצבא. שאני אחיה כל החיים בתהייה "למה לא התגייסתי" ו"הלוואי והייתי יודעת מה זה צבא" אם אבחר לוותר. בא לי לתרום! אז לא ויתרתי, ואני לא מתחרטת על זה. הרבה יזע ודמעות (ופרוטקציות) התבזבזו על זה, ומחכים לי עוד הרבה מכשולים לפני שאגיע לבקו"ם, אבל אני מחכה ליום שאעלה על מדים ואוכל להגיד שעשיתי את זה. שאני לא חלק מהסטטיסטיקה, שכדאי להתאמץ להתגייס, גם אם אומרים לכם כל הזמן אחרת. יש לי תפקיד מדהים (לדעתי) ביחידה מדהימה (מוזמנים לפגוש אותי בשבילים ולשמוע על זה בהרחבה), ואני יודעת עכשיו שלא משנה מה עומד מולי – אני יכולה להשיג כל מה שארצה, אם רק ארצה את זה חזק מספיק.

החודשים האחרונים לימדו אותי שאסור לי להתפשר על החיים. לשאול כל הזמן את עצמי שאלות חשובות וקשות, לא להתבייש לשאול אחרים הכל, כדי לדעת. לרדוף אחרי מה שחשוב בעיני ולדעת בבטחון מה אני רוצה, להעז. וכל התובנות המושלמות האלה, אני בטוחה שהן קשות ליישום ועוד יותר השמירה עליהן. אבל הרצון לקום כל בוקר ולממש את אותן תובנות, הן אלה שנותנות לי כוח לחיות כל יום מחדש.

ניסיתי לפרוס לכם מעט מההתלבטויות שעומדות בפני אנשים בגילי, ובעיקר בקיבוץ (למה אני לא עושה שנת שירות זאת שאלה קשה שדורשת שיחה נפרדת). ועוד כל החיים לפני, הבחירות וההתלבטויות לא הופכות לקלות יותר – אני רק נהיית טובה יותר.

אני מקווה שכולכם תשאלו את עצמכם שאלות קשות ותקבלו תשובות טובות, שיגרמו לכם להיות כנים עם עצמכם. והתהליך שעברתי מסוף י"ב ועד היום, הוא תהליך שאני מאחלת לכל אחד לעבור, גם אם שונה במקצת משלי. אולי הבחירות שלי שגויות, זה כבר לשיקולכם, אך הן הכי אמתיות שעשיתי עד כה.

אוהבת אתכם ותודה על ההקשבה, נטע

קבוצת פיטנגו מחזור סא, עם שקד מוסקוביץ 2016 בפולין