* נכתב עבור טקס יום השואה 2017, כנציגת שכבת יב מהמסע לפולין

במהלך שנת 1941, מונה קארל קוך למפקד של מחנה ההשמדה מיידנק, והתגורר באושר ועושר ממש מטרים ספורים מגדר המחנה. מתוקף תפקידו, החליט קוך כי העבודה על פיקוד המחנה מתישה מספיק, כדי שיבנה לעצמו אמבטיה מפנקת. האמבטיה כאמור, נבנתה בתוך משרפות מיידנק כדי שיוכל להשתמש בחום התנורים לחימום המים.
והנה אני, יושבת במעגל עם שאר חבריי לקבוצה ממש ליד הבית שבו גר קארל קוך, ולא מאמינה למה שהרגע סופר לי. אין זה הגיוני שהאמבטיה הזאת באמת קיימת, הרי למבנה נורמטיבי כמו אמבטיה אין מקום להתקיים בתוך הגיהינום שנקרא מיידנק. אנו עוברים בתאי הגזים, ותאי המגורים, ומגיעים למבנה המשרפות. מעבר לדלת, עומדת אמבטיה מבטון, במקביל לתאים שבהם נשרפו קורבנות חפים מפשע. באותו הרגע, קארל קוך הפך להוכחה האמתית בשבילי לרוע טהור ואדישות שלא ראיתי מעולם, האפשרות להתנתק ממה שקורה מסביבך באופן בוטה ואנוכי.
ב3 בנובמבר 1943, נרצחו במיידנק 18400 אסירים במסגרת "חג הקציר", בו נרצחו האסירים בברוטליות בבורות ירי על ידי מפקדי המחנה, שבמקביל לרצח חגגו את יום החג הזה. אני יושבת על הדשא מחוץ לקרמטוריום, דשא ארוך וירוק, כזה שיש רק במיידנק. המוח לא מסוגל לעכל כיצד במקום בו התרחשו נקודות השיא של הרוע האנושי, מסוגל לצמוח דשא בתולי ומחבק, במקום בו יש הר מאפר של 19000 קורבנות.

נדירות הפעמים שבכיתי במהלך המסע. אבל כשעמדתי מול הר האפר במיידנק, כשמסביבי נוף משגע עם מעט שרידים מהמחנה, הבנתי כי האנשים שהאפר שלהם מולי- שמם לא ייזכר, משפחותיהם לא יחפשו אותם. הם אלה שהרגישו את הרוע האנושי על בשרם, אותו הרוע שנראה לי כמו הזיה אחת גדולה. התפרקתי. באותו הרגע הבנתי כי שום מבחן יותר לא ישנה, שום מיון לצבא או לשנת שירות, כסף בבנק או מישהו ששבר לי את הלב- אני לעולם לא אקום לעבודות כפייה, אוכל מקולקל, השפלות ועינויים. האנשים שמסביבי, לעולם לא יפגעו בי על היותי אני.
וכשעמדתי בבית המרחץ של אושוויץ 2, בו נאנסו אלפים של נשים וילדות, הבנתי כי גיהינום אינו המצאה, אלא מילה נרדפת למה שהתרחש במחנות הריכוז וההשמדה. הביקור באושוויץ 2 הפך לאחד הימים המשמעותיים בחיי, בנוסף למחנה מיידנק, אשר גרמו לי להבין כי שום דבר אינו מובן מאליו. ובכל זאת, בכניסה לתאי הגזים באושוויץ עמדה מקהלה וניגנה שירים שמחים לאנשים הנכנסים, כמו שמחכה להם בפנים תענוג חייהם. תאמינו או לא, אך אנשים מהמקהלה הצליחו להציל חלק מן האנשים שהגיעו לגזים ממוות בטוח, בדרכים כאלה או אחרות. למען האמת, בכל יום משבעת ימי המסע שמעתי סיפורים רבים על אומץ וגבורה; בזמן בו לקורבנות אין שליטה על חייהם ועל גורלם- אנשים בודדים ניסו לקחת את השליטה לידיים ולעשות שינוי, ולעיתים אפילו הצליחו; אנשים שהצליחו להכניס שפיות למקום שאין בו שפיות כלל. לכל מחנה, גטו, או בית שהגענו, שמעתי כיצד אנשים בשואה עשו את הבלתי יאומן והצליחו לשמור על אנושיות גם בזמנים בלתי אפשריים. אנשים אשר לא היו אנוכיים, הפכו עולמות וסיכנו את חייהם אפילו להציל אדם בודד. וזה מה שבחרתי לקחת מהמסע הזה. את התקווה.

אמרתי שנדירות הפעמים שבכיתי במסע לפולין, מהסיבה הפשוטה שהמסע לפולין לימד אותי על תקווה ואמונה עצמית. ההבנה שבתוך המחנות והגטאות, שאין כלל שליטה על החיים וקשה לשמור על צלם אנוש- דווקא שם, האש של האומץ והגבורה לעולם לא כבתה. יצאתי מהמסע לפולין מאוד מבולבלת לגבי המושג הזה שנקרא שואה וכל מה שהכיל בתוכו, אבל בעיקר אסירת תודה ומלאה תקווה שגם כשנראה שהכל מתפורר מסביבך- אפשר לנצח, לשנות לטובה, לעזור לסובבים אותך ובעיקר, תמיד לתת מקום לאנושיות וטוב לב.

אני יכולה להגיד בלב שלם, שהיציאה למסע לפולין הוא ההחלטה הכי טובה שקיבלתי והחוויה הכי מעצימה שאי פעם חוויתי. 7 ימים של פעם בחיים, 7 ימים של הבנה אמתית שהדברים שנשמעים לי הזויים לעיתים, כולל האמבטיה של קארל קוך- אכן קרו, ויש לדאוג שלא יקרו שוב. כי כל אדם, ללא יוצא מן הכלל, זכאי לחופש וכבוד. גם אם לפעמים אומרים ומראים לנו אחרת.
בסדרי המשנה כתוב "במקום בו אין אנשים, השתדל להיות איש". המסע לפולין לימד אותי שתמיד כדאי לשמור על צלם אנוש- 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה.

לכתבות נוספות של נטע אופיר