אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם…. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו?…מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם המצפה ליום בו תקהה השלוה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח נשקנו ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו.

… אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו… זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.

הנער אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.

לאנשים מתחת גיל 70, סביר כי מילים אלו ייראו כהספד למי מאותם יותר מ-1400 נשים, גברים, קשישים וילדים שנטבחו בעוטף עזה ב-7 באוקטובר.

אלא שמדובר בהספד אותו נשא משה דיין לרועי רוטברג, רכז הבטחון של נחל עוז שנרצח ב-29 באפריל 1956.

המילים הנוקבות והמצמררות מוכיחות כי דבר לא השתנה וסביר שגם לא ישתנה.

עלינו לוודא כי גם כאן, בגבעת חיים איחוד, לא תישמט החרב מאגרופנו ולו לרגע אחד. במרחק של ארבע דקות טיסת בקאיי או לחילופין עשר דקות נסיעת אופנוע, שוכנת טול-כרם. בעת כתיבת שורות אלה נודע כי חייל צה"ל נהרג שם. מעבדות נפץ מוקמות שם וכפי שאמר משה דיין, מעבר לחומה הדקה המתנשאת מעל כביש 6 – "גואה ים של שנאה ומאוויי נקם".

אחרי שנים רבות יש שוב בגח"א רובים. עדיין לא בכמות מספקת, אך בכתבה בגליון העלון, תוכלו לקרוא על הנחת היסודות החדשים לכוח מגן חמוש ואפקטיבי. כתבנו גם מעט על העשייה האדירה למען המפונים מהעוטף שמתרחשת כאן בכל בתחומים.

לקראת סגירת הגליון קיבלנו בעצב את ההודעה על פטירתו של חיימק'ה ורדי ז"ל. בגליון הבא נביא את ההספדים.