עברו 30 שנה מאז שנפרדנו מבת כיתתנו אורית ורפל.

פעם כשאמא שלה – בלה עוד היתה בחיים, היו עורכים אזכרה בתאריך יום ההולדת שלה 28.3 בבית של המשפחה.

מאז, כבר כמה שנים שאנחנו רוצים לקיים את המסורת הזאת והפעם החלטנו לכבוד 30 שנה לעשות אזכרה שתהיה רק שלנו, קבוצת אורן זוכרת את אורית.

נפגשנו בפגישה השנתית שלנו ביום הזכרון אצל משפחת רותם (כבר 37 שנים ללכתו של איתן) והתחלנו לדבר על המפגש . רצינו בעיקר לנצל את ביקורו של ניר שמיר בארץ כדי שיוכל גם להיות איתנו באזכרה.

קבענו תאריך 18.5.19 ומשם נשאר רק לאסוף את כולם, כלומר מי שנמצא בארץ.

אז הגיעו: אמנון, צפריר, יואל, איילת, חנן, ניר, דנה, נעמה (ירדנה), מיכל, אלון, דרור, עפר, רמי, ואנוכי הדס.

קצת רקע, קבוצת אורן היתה מורכבת משני שנתונים. הגדולים היו: אמנון אייזנר, צפריר בן אור, איילת הישראלי (ארד) , יואל מלי, חנן שרי, ניר שמיר, נעמי זילברמן, אילנה קאול, עמיאל מללה.

הקטנים היו: איתן רותם, מיכל קליין, עפר דוד, אורית ורפל, דרור פרינץ, אלון לבני והדס שוחט (שוורץ ).

לאורך שנות ילדותינו ונעורינו הצטרפו ועזבו כמה ילדים נוספים: דנה דיימל, אמיר סלמן, רמי הולצמן, רמי לוי, ירדנה גורביץ, זוהרה שובל, מיכל קדמי ועוד…

אמנון אייזנר, איילת ארד, צפריר בן אור, רמי הולצמן, אלון ליבני, ניר שמיר, דרור פרינץ, דנה דיימל (לפניו), הדס שוורץ (שוחט), נעמה גור (ירדנה), מיכל קליין, חנן שרי מקדימה

נחזור לפגישה: אז בשבת נפגשנו, התחבקנו ויצאנו למסלול נוסטלגי במקומות ששייכים לילדותינו ונעורינו עם זרקור על אורית והמקומות שהשאירה לנו בהם זכרון.

התחלנו בפעוטונים שלנו פעוטון אולה, פעוטון מרים שוורץ, פעוטון אלקה, פעוטון רוני קליין. העלינו זכרונות ואפילו הצטלמנו. משם הלכנו לגן דולב ואז לבית הילדים שלנו (הסביום לשעבר ועכשיו יש בו 2 גנונים)

חיפשנו את עץ האורן שעל שמו נקראה קבוצתנו ונזכרנו במטפלות שלנו חינה רוזנברג, רותי אסטליין, רותי קמינר ואיך שיחקנו הקפות בדשא בין גן דולב לבית הילדים ואחר כך היינו צריכים ללכת לישון צהריים. לפעמים, היו נותנים לנו חופש משנת הצהריים ואז זאת היתה חגיגה אמיתית.

התחנה הבאה שלנו היתה בסוסים, מקום שאורית בילתה בו שעות רבות כל יום, ניקתה, הברישה, האכילה, השקתה ובקיצור דאגה לסוסים מכל הלב והנשמה.

באורווה ישבנו עם יפתח ודיברנו, יפתח שיכול לרתק שעות בסיפורים מצחיקים ונוגעים ללב מהעבר שלנו, נתן לנו עוד קצת הצצה לאורית ולתקופת ילדותינו ועבודתנו במשק בית ספר ובכלל על הפסיפס האנושי שהרכיב את הקיבוץ שלנו.

כשנפרדנו מיפתח, הלכנו לחדרי הנעורים שלנו שהם החדרים ליד הבריכה ונזכרנו איך פעם הם היו חדרים ללא שירותים ומקלחת… ושגדלנו די לבד ובכל זאת היו לנו נעורים יפים ושמחים.

בסוף הגענו למכבסה שהיום היא סביום כדי להזכר באורית שעבדה הרבה שנים במכבסה בחריצות רבה.

לסיום ראינו מצגת שאמנון הכין לנו מהתמונות הרבות שהיו בארכיון שאלי אבא של אורית שהיה צלם החצר צילם וגם מתמונות שהיו לנו באלבומים הפרטיים שלנו.

אורית היתה ילדה ובחורה מאד נמרצת, מאורגנת, מסודרת, חרוצה וחשבנו שאם היא היתה היא בטח היתה מארגנת את כל המפגשים שלנו.

נזכרנו שהיתה ילדה מאד עטופה ומושקעת על ידי הוריה, שאהבה מאד את השמש ולהשתזף, שהייתה מנקה ומצחצחת את החדר שלה כל יום חמישי , שהייתה מלאת חיים.

ואז גידול בראש שהתברר שנולדה איתו והתחיל ללחוץ וניתוח שלא הצליח ופגע בראייה ובזכרון ומאז הניתוח הראשון כבר לא חזרה להיות אורית כפי שהכרנו אותה עד שבסוף בניתוח האחרון כבר הוכנעה.

מתגעגעים אליה מאד ומנסים לדמיין מה היה קורה איתה במשך השנים והיא פשוט חסרה.

לדף ההנצחה של אורית

מפת הטיול הנוסטלגי

לדף המחזור