איש אחד, מאחרוני עובדי האדמה שגרים פה, שלח לי באחד האמשים את התמונה המופיעה כאן וכתב בכאב: "עצוב. מתחילים לעקור חלקת אשכוליות שניטעה ב-1968!".

אומרים כי תמונה אחת שווה 1968 מילים ואני חושב שכמה שבועות לפני יום ההולדת של גח"א, התמונה הזו מספרת סיפור.

ב-1968 זה היה קיבוץ שרוב רובם של תושביו עבדו בחקלאות. בשנת 2026 זה "קיבוץ מתחדש" בו מתגוררת "קהילה" שהקשר היחיד של 99.9 אחוזים מתושביה לחקלאות היא ההתלבטות אם לקנות בכלבולית עגבניות "שרי" או שמא "תמר".

זו לא ביקורת ולא שיפוט, זו מציאות.

אין זה סוד כי במאה הנוכחית, הולכים ומתמעטים מקורות ההכנסה של גח"א, בעוד הצרכים מתגברים וכמובן שמספר התושבים בתחומי "הקיבוץ המתחדש", עולה בהתמדה כמעט מדי חודש.

מקורות ההכנסה המסורתיים של הפרדסנות, גידולי השדה והרפת, אינם מסוגלים עוד להחזיק את התצורה הנוכחית של גח"א ולכן, בעיקר בשנים האחרונות, הופך החיפוש אחר מקורות הכנסה חדשים למהותי יותר.

בין אם יחליטו בעוד כמה שבועות חברות וחברי "הקהילה" להקים תחנת כח המונעת בגז על אדמותיהם ובין אם לאו, מסמלת הסוגייה תהליך גדול יותר.

במאה ה-21, קיבוצים גדולים כבר לא יכולים להישען על חקלאות. אחד מכיווני המחשבה הוא שהם צריכים מקורות מימון גדולים, מאסיביים, כאלה שעובדים כל הזמן, בכל הכח, לאו דווקא בשירותו של הקיבוץ. אלא שמקורות מימון כאלו, מביאים עימם התמודדויות חברתיות, מנטליות, פיננסיות ושאר סוגיות עליהן לא חלמו נוטעי אותו פרדס, בשנת 1968.

אותו חקלאי גם סיפר לי בעבר מה קורה בסוף הדרך למי שמתנתק (באופן פיזי ומטאפיזי) מהאדמה. אז לאן מועדות פני גח"א ביום ההולדת 74 ?