קצת עצוב לכתוב על הומור. ראשית כי זה נושא חמקמק מאין כמוהו, כמעט תמיד כתיבה על הומור תהיה משמימה, עבשה ומשעממת ושנית, במיוחד עכשיו בתקופתנו, כשאנו חסרי אונים מול "סגול השיער" וכנופייתו המשתוללת.

צרה נוספת של ההומור הוא משך חייו הקצר מאוד. מה שהתאים פעם לא מתאים עכשיו ומה שמתאים עכשיו לא יתאים אחר כך. אלוהים יודע ממה יצחקו בנינו ונכדינו ונינינו.

כתבתי פעם שהספרות העברית המתחדשת בארצנו חיפשה "כתפיים" זרות להישען עליהן. בנושא ההומור לא היה מחסור באבות יהודיים כשרים. אחד מכלי הנשק העיקריים של היהודי בגולה בהתמודדותו עם קשיי החיים – היה ההומור הן כלפי הגויים והן כלפי עמו שלו.

ידוע הרשל'ה מאוסטרופולי הזכור לטוב ב"מרק הגרזן" בחיפושיו אחרי ארוחה הגונה אחת וכן היהודי המתחבא, מחוסר כרטיס, מתחת לספסל הרכבת ומשמיע 'גלין, גלין' כשהגוי בועט בו ועוד. אני בטוח שגם ליהודי המזרח יש מקור הומור, גונב לאוזניי שמו של ג'וחא, אך לצערי איני בקיא בו.

היהדות, בבואה לחדש את עלומיה בארצה החדשה / ישנה הייתה כבדת ראש ולא היה לה זמן לשטויות כמו הומור. ההומור בדרכו הערמומית לא היה מוכן לוותר, נולדו איפוא סוגי הומור חדש של כאן ועכשיו שכמובן לא החזיק מעמד זמן ארוך. נולד הומור העדות ששרידיו חיים עד היום – רומני גנב, פרסי קמצן, פולניה משתחצנת וכו'. נולד ההומור של דור המדינה ששיאו ב"ילקוט הכזבים". אני זוכר איך חיכינו להופעתו וכגודל הציפייה היה עומק האכזבה, ההומור מתקשה לקפץ אפילו דור אחד.

בספרות הילדים של זמני (שנות ה-50–60 של המאה הקודמת) זכורים לי לטוב כמה ספרים עתירי הומור: "טיל אולנשפיגל" בעיבוד לספר ילדים, "פשתוני", "פרנסואה ראש גזר" וכמובן "שלושה בסירה אחת" האנגלי של ג'רום ק. ג'רום. ספרים שעברו מיד ליד כמו בחבורה סודית ואני זוכר את עצמי מחליף ציטטות בעל פה מן הזכרון עם אורי אסטליין ז"ל שהצטיין באהבת ספרים עצומה ובזכרון פנומנלי.

היו עוד הרפתקאות הומור במדינתנו המתחדשת. אהבנו בזמנו את ההומור החריף והפטריוטי של אפרים קישון עם "ד"ר ארבינקא", "האופנוע קלטנברונר", "האישה הקטנה" ו"סליחה שניצחנו" וממש חיכינו למדור שלו בעיתון "מעריב". ספריו הגדולים כמו "עין כמונים", כבר לא היו כל כך לטעמנו. סרטיו – "השוטר אזולאי" ו"סלאח שבתי" – ישפוט כל אחד לטעמו.

פטור בלא כלום, אי-אפשר, אז מה כן יש לנו? הרי כתבתי: "אותי זה מצחיק". אני רוצה להמליץ על שלושה סופרים "אחד גבוה ושניים לא קטנים". הגבוה הוא מאיר שלו, אני מניח ששלו לא זקוק באופן כללי להמלצתי והוא מוכר היטב כסופר פורה ורבגוני עד מאוד. מצד ההומור הייתי רוצה להמליץ על שני ספרים: "הדבר היה ככה" ו"פונטנלה". בראשון מככב שואב האבק של הסבתא וכמובן היא עצמה על שלל הרפתקאות שלא ייאמנו. השני הוא סיפור חייו הארץ-ישראלי של מיכאל יופה ועל משפחתו האורגינלית.

השני הוא  הוא ירמי פינקוס, מאייר קומיקס וסופר. ספריו המצטיינים בהומור הם: "הקברט ההיסטורי של פרופ' פבריקנט", "בזעיר אנפין" ובמיוחד "החמדנים", ספר על יצריו המשתוללים של האדם נוכח תאוות הבצע. 

ואחרון חביב (עליי) נתן חרמוני, סופר צעיר (יחסית) שגדל בבאר שבע. מספריו עליהם אמליץ – "שפילפוגל, שפילפוגל", מסכת עלילות שלא ייאמנו בתוככי האקדמיה וגם "בעצלתיים" – על הצד הלא ידוע וההומוריסטי של ראשית ההתיישבות בארץ. אמרתי שראשית הציונות הייתה כבדת ראש ולא נטתה להומור, אבל מסתבר שהיה גם אחרת. כאמור לא פשוט להמליץ על צחוק והומור בימים טרופים אלה, אבל אם לא נצחק – פשוט נבכה ולעולם היה הצחוק כלי נשק מעולה כשכלו כל הקיצים בעת מצוקה. 

*ההומור הוא רחב ידיים ואני קצרה ידי. ודאי פספסתי לא מעט, גם לא התיימרתי לכסות הכל. ההומור, לרוב, הוא סלחני וכך אני מקווה גם אתם.