שירי אריק איינשטיין שהרבו להתנגן הזכירו שוב את "ארץ ישראל הישנה והטובה" (להבדיל מזאת החדשה, הגדולה והרעה). ארץ ישראל, במשמעותה האיינשטנית (לא הגושניקית) הייתה הרעיון המכונן של נעורי. מירושלים הקדושה, המלוכלכת והצפופה, הירוק של העמק והזמן האיטי של מרחב השדות נראה רחוק ומפתה. והדבר היחיד שיכל נער תנועה שכמוני לעשות היה לשיר, לחטוף מדי פעם איזו הצצה חטופה בטיול או במחנה עבודה ולהתגעגע למשהו שמעולם לא היה שלי. בקולו הנוגה, ובגמלוניות האיכרית שלו, הצליח אריק לשרטט במדויק את קווי המתאר של אותו עולם, ולהפוך אותו ממשי וקיים. האם היה זה חלום? אולי אגדה? ואולי מציאות שעדיין שווה להילחם עליה ולהחיותה?

 העמק… אח, "העמק". איזו מילה! "העמק הוא חלום" שוררו המשוררים והמילה קיבלה משמעות עמוקה. "העמק" הוא היעד האולטימטיבי של כל נודד, הסוף של כל מסע. "העמק", כשמו כן הוא, מקום קצת עמוק, עטוף, מבודד מהשאר. מאין רחם קיבוצי משאתה נכנס בשעריו – אתה חוזר לילדותך. העמק הוא בהכרח ירוק ופורה, לעיתים גם נסתר ונעלם על מנת לגונן עליך מפני אויבים בדרך. ואם העמק הוא החלום, הרי שיישובי העמק, שלא להגיד קיבוצי העמק, הם גולת הכותרת –  הנסיכים, שומרי החותם ומגיניו.

"העמק" הוא כמובן עמק יזרעאל, עריסת הציונות. "עמק חפר" היה תמיד משני וקטן מדי, דחוק בין נתניה למשולש, קרוב ויומיומי מדי מכדי לשמש מחוז שהנפש נכספת אליו.

לעומת העמק ההוא, שנשא תמיד בתוארו המלא, להלן: "העמק", לעמק שלנו תמיד הוסיפו את שמו המלא – "עמק חפר". פן יימצא הנלוז שיתבלבל בין השניים.

זה מזכיר לי שני חברים בצבא, שניהם נקראו ליאור. אולם שבעוד האחד היה מא"גיסט דגול, כליל שלמות הלוחם, ותמיד נודע כ"ליאור" (במילעיל). השני, מעין גרסה דלילת איברים של החייל האמיץ שוויק, רק חסר את ההומור ושמחת החיים, היה תמיד "ליאור שוורץ" (במילרע), ללמדך שיש ליאור ויש ליאור שוורץ, ויש "העמק" ויש "עמק חפר", ואל תעז לבלבל בין השניים.

הכול היה נכון וברור ומובהק עד ש… אבוי, נפל דבר. העמק הירוק והמוגן, אותו רחם יישובי – קולקטיבי אוים במעשנת גז ואפר ופיח, או אז שינה עמק חפר חברבורותיו והיה ל"העמק".

שהרי כל עוד היה כאן "עמק חפר" ותו לא, מעבר נוח שנוצר בין הים להרים, פלאטו גיאוגרפי שכזה, דחוק לו בין נתניה למשולש, הרי שהגיוני היה להשתמש בו על מנת להעביר בו עורקי תחבורה, כבישי אגרה וכבישים רוחביים שיובילו לאותם כבישי אגרה. לפתח בו עוד תחנת דלק, ועוד מרכז מסחרי, וגם אזור תעשייה בלב יער האלונים היחיד שבו. הכל הוסכם ונקבע בשום שכל והגיון, שהרי אם הטבע מזמן מעבר נוח שכזה, מי אנו, בני האדם, שלא נדע לנצלו עד תום.

אולם, מרגע שחרב הגז החלה מתהפכת מעל ראשו של עמק חפר, וכל המכובדים גילו כי גדשה הסאה והפיתוח המהיר עתיד להיהפך לאסון גדול, או אז שודרג עמק חפר במהירות וכעת הוא ה"עמק". ו"על העמק צריך לשמור" ו"עמק" – לא זונחים. ואיך בכלל ניתן לפגוע בחלום?

ללמדך שבבסיס כל "עמק", עומד לו "עמק חפר", והמרחק שבין פיתוח מהיר וענייני, לבין פגיעה אנושה בחלום חיינו – הוא במידה רבה שאלה של זווית ראייה וחיתוך דיבור. שהרי אם את "עמק חפר" מותר לבנות ללא היכר, הרי מדוע שמישהו לא ירצה, במוקדם או במאוחר, את ה"עמק" לפורר?

את כל המהפך הזה סופגים בשקט ובסיבולת מופלאה המועמדים במרוץ לראשות המועצה. פעם היה מדובר בתפקיד אדמיניסטרטיבי, פקידותי מעט, לרוב מוסכם ומסודר מראש, שבא לקבוע הלכות ביוב וארנונה ותו לא.

היום? היום מדובר בלא פחות מבחירת ראש/ת ה"עמק" משל היה מדובר בנסיכות באווריה לפחות. ב-24 לדצמבר, לא פחות ולא יותר, שהוא, להזכירכם, יום הולדתו של בן האלוהים, באותו יום ממש ייבחר (או תיבחר) ראש/ת העמק.

ודי לחכימא ברמיזא.

 אבל ברצינות, הבחירות הן חשובות. מצד אחד המוכר והידוע, על חסרונותיו ויתרונותיו, מצד שני, מסתורית ומבטיחה חדשנות ושינוי, אבל גם די מעורפלת ולא ברורה. ובתווך, אנחנו שצריכים להחליט בין הקומבינה הישנה ל"פוליטיקה החדשה".

ומה אנחנו רוצים בסה"כ?

רק "קצת לקחת בחזרה", ולחזור לעמק חפר שלנו, הירוק, והמוגן, והנקי מגז וגם ממפגעים הרבה יותר קטנים.

 אז צאו להצביע, ושיגיע כבר הגשם, וישטוף הכול.