אחת לכמה זמן, יש את הרגע הזה בחיים.

לעיתים זה קורה בתכיפות גדולה יותר, לעיתים חולף זמן רב וזה לא קורה בכלל ולעיתים אתה משוכנע שזה קורה אבל בדיעבד אתה לא תמיד יודע.

הרגע הזה בו אתה אומר לעצמך שיש שכר לעמל.

באחד האמשים, בשעת ערב, קיבלתי את התמונה המופיעה בעמוד זה: שתי נערות בנות 17 מעיינות בעלון הטוב ביותר בתנועה הקיבוצית.

ברגע בו שזפו עיניי את התמונה, חשתי את התחושה הזו, של הרגע מהסוג הזה – יש שכר לעמל.

והפעם היו לתחושה מספר רבדים: הראשון – בעשור השלישי של המאה ה-21, נערות ונערים בני 17 לא קוראים מילים המודפסות על נייר. כן, טהרניות וטהרנים, אני יודע שמדובר בהכללה ובכל זאת.

בשני העשורים האחרונים אני עובד עם נערות ונערים בגיל הזה ולא סתם עובד, אלא נוגש בהם – אחרי שלושה חודשים במחיצתי הם אמורים להתחיל לנפק מאמרים בני 1500 מילים שאנשים רבים משלמים כסף כדי לקרוא. 20 שנים בתחום העניקו לי פרספקטיבה מצויינת לקבוע – בעשור השלישי של המאה ה-21, נערות ונערים בני 17 לא קוראים מילים המודפסות על נייר.

מכאן, שהתמונה הזו העלתה בי את התחושה כי יש שכר לעמל, בצורה הבסיסית ביותר.

רובד שני הוא לוקאלי יותר. אין זה סוד שמרבית ממאות קוראי העלון המתגוררים כאן, נמצאים (הרבה) צפונה לגיל 50. באופן טבעי, הסוגיות העולות על דפי העלון, קרובות הרבה יותר לעולמם, עוסקות בעניינים המטרידים או מעניינים אותם ובכלל – לטס פייס איט, העולם שייך לזקנות וזקנים.

ומכאן שתמונה של שתי בנות 17 הקוראות בעלון על עניינים של זקנות וזקנים, העצימה את התחושה כי יש שכר לעמל – הן של מערכת העלון והן של הורי אותן בנות.

אז התענגתי קצת על הרגע וכעת, אני כבר עם הפנים אל הפעם הבאה.