מי זוכר את חנה בבלי?

אני נזכרת בה מידי פעם – "נימוסים והליכות".

ולמי שלא הכירוהַ:

הייתה תכנית ברדיו (עוד לפני הטלוויזיה) כיצד להתנהל בצורה טובה יותר. במפגשים בין בני אדם, למשל, על מי לומר תחילה שלום, הגבר – לאישה, הזקן – לצעיר.

במפגש על מדרגות מי נותן למי לעבור תחילה, ועוד המון התנהלויות בין אישיות.

אז למה נזכרתי בחנה בבלי ובתוכניתה?

כי בזמן האחרון אני נתקלת יותר ויותר כאשר אני מתקשרת אל חברים הביתה, ועונה לי – בעיקר הבעל –

אני שואלת איפה האישה או "אפשר לדבר עם אישתך?" התשובה שאני מקבלת היא: "מי רוצה אותה?" אז אלף, תודו שזו אינה תשובה, אלא שאלה, ובית, לפי חנה בבלי תשובה זו יכולה לבוא רק ממזכירה אל מנהלה במקום עבודתם, ובשום אופן לא בבתים פרטיים, כאשר הבעל או הילדים בבית האישה עונים לטלפון.

לדעתי, יש בזה המון, חישבו קצת.

אני למשל, על השאלה "מי רוצה אותה" פשוט נאלמת דום, אני לא יודעת מה לענות.

הרי שאלתי שאלה פשוטה לא?

מה אם קוראים לי רות, אז האישה לא בבית? ואם קוראים לי מיכל, אז היא כן בבית?

ואוסיף עוד, שגם ילדים כבר התרגלו לענות כך, כאילו הם מכירים את כל החברים בשמותיהם.

אם אומר ששמי דבורה, אז איזו דבורה זו? לשם, פיינברג, הדר, עמלי, חילי, צנגן,

הבנתם?

אז בואו נחזור ל"נימוסים והליכות".

כאשר בטלפון הביתי שואלים האם אברהם בבית, נא לענות על שאלה זו.

תודה.

 

 

 

One Response to נימוסים והליכות / דבורה עמלי

  1. תמר לנג הגיב:

    חנה בבלי לא חיתה בתקופה כל כך "טלפוניסטית" כעכשיו. היא היתה מעירה, מן הסתם, שעל שאלה אנונימית אין חובה לענות תשובה ישירה. הנימוס שלה היה כנראה מחייב אחרת – שאדם המטלפן אל בית פרטי (ורצוי שגם לבית עסק) יציג את עצמו לפני הצגת השאלה. אולי מי שהרים את הטלפון לא יודע, בווילה הקיבוצית, אם המבוקש אכן בבית; למה לצפות ממנו שיילך לבדוק בשביל סתם "מישהו" שמטלפן. אולי הוא שואל דווקא מתוך רצון לסייע ולומר היכן המבוקש. אל תצפי לתשובה עניינית אם אינך מציגה את עצמך תחילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896