ימי זיכרון – ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל הם ימי קודש המאחדים את כולנו בזיכרון הפרטי והכללי. השנים האחרונות והקרובות הביאו ויביאו עשרות חברים חדשים ובני/בנות זוגם אל שורותינו. איך נדע לכלול גם אותם? איך נמנע מהזיכרון להפוך, במרוצת השנים, לנחלתם של מעטים בלבד?

 ערב הורים – שינויים במערכת החינוך. הבטחות, תכנונים, ולצדם גם גזירות והעלאת מחירים. היה דיון, לא מספיק ארוך, לא תמיד עמוק, שהייתה בו גם רצינות ומחויבות, וגם לא מעט חשדנות וספק. היכן עובר הקו בין חשדנות וביקורת בריאה לבין חשדנות עמוקה שפוערת פער משתק? מתי קיבוצים מפסיקים לריב בינם לבין עצמם ולעשות ביחד? ומצד שני, מתי מתעורר הצורך להפסיק ללכת בתלם ה "חברים" הטובים ולעמוד על שלך?

 ערב מועצה – על הפרק – גיבוש כללים חדשים לקבלת החלטות והגשת ערעורים. הערב ארוך, הסעיפים רבים ומנוסחים בלשון משפטית. מעורבים בהם החלטות ישנות לצד שינויים חדשים. הכיוון המסתמן: העברת מרכז הכוח מהקלפי למועצה. מה הם יחסי הכוחות הראויים בין "שלושת הרשויות" – הנהלה, מועצה ואסיפה (קלפי)? כמה חתימות צריכים כדי להביא עניין לקלפי, 40 או 170? היכן צריכים לבחור את מנהל הקהילה? בקלפי או במועצה? ומה בעצם ההבדל בין הקלפי לבין האסיפה? התשובות בידכם, וזה הזמן להיות מעורבים.

 מעברי גנים – השבוע עברו הרבה ילדים מאושרים והורים נרגשים לגן החדש, שפעם היה סביום. הגן החדש מקסים. יש הרגשה ממשית של השקעה וטיפוח, של תמורה ממשית ואכפתיות, עד הפרט האחרון. תודה לכל העושים במלאכה. הבנייה הייתה החלק הקל, הקושי האמיתי הוא בשאלה על שם איזה עץ יקרא הגן החדש?

 אחד במאי א' – חג הפועלים, שמקורו בערש הקפיטליזם. חג של סולידריות, שתחת דגליו צעדו מגפיים ממוסמרות של משטרים רודנים. חג שמקדש את ערך העבודה והעובד, מה משמעותו היום, בעולם שמקדש את הפנאי והפנאן? מי היום הוא פועל מקופח? הפועל הזר בדרום ת"א, רדוף ונרדף – פליט מזה רעב, או עובד הקבלן מהדרום, נטול הזכויות והעתיד, אולי עובד ההיי טק הכבול לעבודתו בשלשלות כבדות של מייל וסמארטפון?

  אחד במאי ב' – ומה משמעותה של עבודה בקיבוץ היום, כשכבר יש יותר מכוניות ליסינג שממהרות החוצה בשבע בבוקר, מאשר עובדי קיבוץ שחוזרים מהשדות ל"צוהוריים" בחדר האוכל. ואולי המשמעות היא בכך שהקיבוץ צריך להציע סגנון חיים אלטרנטיבי. הפסקת מרוץ העכברים הבלתי נגמר בעיר, חשיבה אחרת, קצת יותר קהילתית, קצת פחות חומרית, יותר איטית, משפחתית?

 אחד במאי ג' – הימים ימי הקפיטליזם ה"חזירי", ו-150 מיליון מכספנו (עבדכם הוא בעל חשבון בלאומי) מוענקים ברוחב לב, אבל העשור הוא עשור הקואופרציה. יותר ויותר אנשים, במיוחד במדינות המערב, גילו את כוחה הכלכלי. השנה נפתחו בישראל יותר קבוצות קואופרטיביות מאשר בכל שנה אחרת. כולם מגלים שבעולם העכשווי, כדאי שיעמדו לצדך כמה חברים שווי זכויות ואינטרסים. במאבק בשחיתות שלטונית, במאבק מול חברות הצריכה הענקיות, במאבק לשמור על החשבון בסופר נמוך ככל האפשר. וזה לפני שהתחלנו לדבר על קהילה, ותחושת שייכות, וקשרים חברתיים. ואני שואל, במקום שפעם היה הכי קואופרטיבי שיש, מה קורה? מה ניתן לעשות על מנת לנצל את הכוח הכלכלי שיש לנו, יחד?

 יום העצמאות – בקצה הקיבוץ, ממש ליד הגדר, בין האקליפטוסים, מאחורי המג"ח, יש שורה של שיחי קקטוס ישנים ועבותים. מאיפה הם? למה הם שייכים? למי הם פעם השתייכו? כשחוגגים את עצמאותנו, ואת העובדה המוצקה שאנחנו עדיין פה. כדאי גם לזכור את אלו שפעם היו פה, ומה שנשאר מהם היא רק שורת סברסים, בין עצי אקליפטוס וליד כביש מהיר.

 ל"ג בעומר – מדורה קהילתית, איזה רעיון ענק! גם טוב לסביבה (בשנה הבאה לא חייבים לשרוף כל משטח עץ ברדיוס של קילומטר), גם אוכל טוב, גם חברה נעימה ביותר, גם הסעות בטרקטור לילדים – מה אפשר לבקש עוד?

 ערב צח"י – צוות חירום ישובי של גבעת חיים איחוד בנושא של בטיחות באש. כמעט לא מגיעים אנשים. אנשים שכחו שפעם היה כאן חייל שכל הצריף שלו נשרף, ועוד כל מיני אירועי שריפה מפחידים. למה אנשים מתעוררים רק כשקורים דברים? האם אנשים יודעים מה עושים במקרה שהמחבת על האש מתלקח? התשובה היא לשפוך מים? ממש לא נכון. מניחים מכסה או מגבת רטובה וחונקים את האש. האם ידעתם שאם אתם נקלעתם לאולם או חדר שכולו עפוף אש ועשן, ואין לכם לאן לצאת, עליכם לשכב או לזחול על הריצפה כי שם, בגובה שלושים ס"מ יש חמצן? אז איפה הבעיה? האם בפרסום של האירוע, באכפתיות או בחוסר הזמן?

2013-04-25 19.54.27

מתרגלים כיבוי אש של אדם (שוכב דודו נקר)

 

One Response to כמה שאלות קצרות / אמיל זיידמן

  1. מאת נויה לס:

    אמיל שלום,
    רוצה להתייחס קודם לדבריך בהקשר ליום הזיכרון.
    כבר 26 שנה אני "קלוטה" בקיבוץ גבעת חיים, ויש עוד כאלה כמוני,
    שהם לצערי חלק ממשפחת השכול. חלק מאתנו ה"קלוטים" איבדנו אח במלחמות ישראל. לעולם לא היינו חלק מהיום הזה בקיבוץ. לעולם לא פנו אלינו, על מנת להכיר את הפינה העצובה הזאת אצלנו.
    אין בי טענה חס וחלילה – אבל הבנתי מזמן שזהו יום זיכרון של הקיבוץ בלבד.אתם הצעירים שהגעתם ואתם ה"קלוטים החדשים"תצטרכו להבין זאת גם.
    ערב הורים – לעולם תעמוד על זכויותיך – בטח בקיבוץ המתחדש.
    כאחת שהייתה מעורבת הרבה שנים במערכת החינוך, מציעה לך ולהורים הצעירים לבדוק ולהעמיק – מכיוון שהחינוך בגבעת חיים (משום מה) גובה מאתנו סכומים בהחלט "נאים" – ולא תמיד ברור על מה.

    אחד במאי ב' – אם לא נרוץ החוצה לפרנסתנו – היכן נוכל לעבוד?
    אפילו ילדינו שפעם עבדו בחקלאות, למדו עבודת כפיים מהי? כבר מזמן אף אחד בקהילה לא מוכן להעסיק אותם? אז מה עושים אנחנו – רצים בשבע בבוקר לעבודה, לפרנסה – וילדינו לארגון מסיבות, למינימרקט, יחצנות – כי כאן אין מושיע? זוכר – קיבוץ מתחדש. ועוד כשהיו לנו כמה מקומות עבודה בחקלאות פנויים – השכר לא איפשר לנו לפרנס את ילדינו.

    אז עכשיו, משעברנו את יום העצמאות וראינו את שורת הסברסים כמשהו עזוב ומוזנח – רוצה לאחל לך המשך כתיבה פוריה, המשך עשיה – אולי תצליח!!!

    בהערכה
    נויה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896