אני נזכרת בה מידי פעם – "נימוסים והליכות".

ולמי שלא הכירוהַ:

הייתה תכנית ברדיו (עוד לפני הטלוויזיה) כיצד להתנהל בצורה טובה יותר. במפגשים בין בני אדם, למשל, על מי לומר תחילה שלום, הגבר – לאישה, הזקן – לצעיר.

במפגש על מדרגות מי נותן למי לעבור תחילה, ועוד המון התנהלויות בין אישיות.

אז למה נזכרתי בחנה בבלי ובתוכניתה?

כי בזמן האחרון אני נתקלת יותר ויותר כאשר אני מתקשרת אל חברים הביתה, ועונה לי – בעיקר הבעל –

אני שואלת איפה האישה או "אפשר לדבר עם אישתך?" התשובה שאני מקבלת היא: "מי רוצה אותה?" אז אלף, תודו שזו אינה תשובה, אלא שאלה, ובית, לפי חנה בבלי תשובה זו יכולה לבוא רק ממזכירה אל מנהלה במקום עבודתם, ובשום אופן לא בבתים פרטיים, כאשר הבעל או הילדים בבית האישה עונים לטלפון.

לדעתי, יש בזה המון, חישבו קצת.

אני למשל, על השאלה "מי רוצה אותה" פשוט נאלמת דום, אני לא יודעת מה לענות.

הרי שאלתי שאלה פשוטה לא?

מה אם קוראים לי רות, אז האישה לא בבית? ואם קוראים לי מיכל, אז היא כן בבית?

ואוסיף עוד, שגם ילדים כבר התרגלו לענות כך, כאילו הם מכירים את כל החברים בשמותיהם.

אם אומר ששמי דבורה, אז איזו דבורה זו? לשם, פיינברג, הדר, עמלי, חילי, צנגן,

הבנתם?

אז בואו נחזור ל"נימוסים והליכות".

כאשר בטלפון הביתי שואלים האם אברהם בבית, נא לענות על שאלה זו.

תודה.