את כינוי שכונתנו שכחתי מזמן –

"דקל". "אגוז"?

"הדר"? "אלמוגן"?

אך חשוב מן השם תפקידה האישי:

היא מגרש ל"מפגש מן הסוג השלישי".

כשאצא את פחי האשפה לרוקן

אל תוך המיכל, כבר נתקל בי שכן.

עת אשקה את גני מחכה הוא בתור

שאגמור… הריהו שותף לצינור.

הוא דואג לי לרדיו בלילה ויום

(אם אזעים אז פנים, מקדים הוא "שלום"!)

…

קושרת אותנו שותפות הגורל –

כשנסתם הביוב, כשנפסק החשמל.

כשקול המכסחת מנסר בחלל.

או, למשל,

כאשר מכונית משא טעונה

מכסה באבק את בתי השכונה,

היא קוראת מאבק, היא יוצאת בתלונה

על חוצפת נהגים, סכנת תאונה –

אז נוצרת לפתע ישות של שכונה!

או כשהזוג – גם האם גם האב –

נוסע העירה, משאיר אחריו

צאצא בדירה הזקוק לשמרטף

בלינה משפחתית, כנהוג כבר עכשיו,

יציל השכן את המצב.

…

אמנם השכונה אינה מדינה,

אבל התבונה, כל בעל בינה

יודו בנוסחה הפוליטית-אלכימית:

תנו נא לשכונה זכות לגיטימית!

לא רק לשכונת בורוכוב, התקווה, פלורנטין,

מגיעה – אוטונומיה מלאה על פי דין,

אלא גם לאגוז, דקל והדר

זכות הגדרה עצמית לכל דבר!

כי השכונה הריהי בעלת ייחוד

בתוך קיבוץ גבעת חיים איחוד.