כבר בסוף פברואר הודיעה מור נואמה כי תסיים את תפקידה כרכזת תרבות בסוף יולי, אבל היא משכה ומשכה ומשכה. גם כי לא נמצא מחליף/ה אבל בעיקר כי לא יכולה הייתה לעזוב את התרבות כך סתם וללכת, להשאיר את הכל באוויר. במקביל, היא הדפה בנחישות את כל הנסיונות של מערכת העלון להוציא ממנה ראיון סיכום. כן, היו לא מעט נסיונות.

אבל יום אחד, משהו נשבר.

בעצם כמה דברים נשברו – נתחיל מהרגל שלה.

"ירדתי מהקלאב-קאר וכנראה פספסתי את המקום בו הייתי צריכה לדרוך. אני זוכרת את עצמי שוכבת ליד הקלאב-קאר ויודעת בתוכי שמשהו קרה לרגל", היא משחזרת.

כרכזת תרבות לדוגמה היא לקחה פיקוד על האירוע, אמרה לכולם מה לעשות ואיך להתקשר למד"א ואת התוצאות אני רואה מול העיניים כשאני מגיע לראיין אותה בביתה – מור יושבת עם גבס מכובד מאוד על הרגל ומספרת על השבר המורכב ועל זמן ההחלמה הממושך שלפניה.

אבל התכנסנו כאן כדי לדבר על שבר אחר, כזה שלא בטוח שיש גבס שיצליח לרפא אותו. כן, כולם יודעים שלמרות הנסיונות, המאמצים, השכנועים, הרצון הטוב והעתיד המעונן – לא נמצאו למור מחליף/ה בתפקיד רכזת תרבות.

בתחילת השיחה, היא מטילה את האחריות על המוניטין של התפקיד. "לעבודה בתור רכזת תרבות יצא שם רע", היא מאבחנת. "אומרים שזו עבודה קשה מאוד, שהיא לא מתגמלת ושצריך כל הזמן לרדוף אחרי אנשים, שלא לומר אחרי מתנדבים". למותר לציין שעבורה זה היה בדיוק ההיפך – ולא סתם היא עשתה כבר קדנציה אחת של ארבע שנים וכעת היא מסיימת קדנציה שנייה של שלוש שנים וחצי.

"אני אוהבת מאוד את העבודה הזו. זה בטח ובטח עדיף על עבודה משרדית ויש כאן המון יצירתיות, יש פה ניהול זמנים ואני מתנהלת בקצב שאני קובעת לעצמי והכי חשוב – יש כאן עבודה עם אנשים, עם האנשים שגרים פה ואני אהבתי מאוד את המחוייבות של האנשים האלה, את רוח ההתנדבות שלהם ואת רוח היצירה שלהם בהתנדבות. בכל חג קיבלתי אנרגיה מחודשת, לפניו בעת ההכנות וכמובן שאחריו, עם התוצאות הנהדרות בכל פעם מחדש".

אז למה את מפסיקה? אני תוהה.

"התחלתי להרגיש שקשה לי", היא אומרת. "האנרגיה נגמרה וכך גם המוזה והיצירתיות ולא סתם אמרתי בכל מקום שזה צריך להיות תפקיד של קדנציה, כי הוא שוחק".

אני אומר לה שלדעתי, לא סתם אין ולו מועמד אחד בתור מחליף/ה. כמו דברים אחרים שנותרו (בקושי) מהקיבוץ שעמד פה פעם, כך גם נושא התרבות הובא הנה מהמאה שחלפה. היום, כאשר "הקהילה" המתגוררת באותו "קיבוץ מתחדש" דוהרת לכיוון 1,300 נפשות, פשוט כבר קשה עד בלתי אפשרי ליצור, לעבד ובעיקר לרכז תרבות.

אני רואה שקשה לה להסכים, אבל בסופו של דבר, עם חלק הארי היא מסכימה.

"אני רואה שבגילאי 40 ומטה – אין הרבה היענות, כמעט ואין התנדבות ואני לא יודעת למה לייחס את זה, אולי בגלל שמדובר במשפחות עם ילדים צעירים אבל אז אני מזכירה לעצמי שבקדנציה הראשונה שלי כרכזת תרבות, היו לי ילדים קטנים בבית וציון היה בצבא, אז זאת אומרת שזה אפשרי".

אז בואי רגע, אני מזמין אותה, נציץ רגע בכדור הבדולח של ענף התרבות בגח"א וננסה לראות את החגים והאירועים בעוד שנים בודדות.

"כמובן שהייתי רוצה שמישהו מכאן יקח זאת על עצמו", היא אומרת. "אם לא, אז אולי בחגים תהיה זמרת עם הגברה וקצת מתנפחים לילדים – כי למי שלא יודע, זה מה שקורה בקיבוצים אחרים בארץ. רכזי התרבות לא מאמינים כשאני מספרת להם שהיום החגים אצלנו מוקמים, מבוצעים ומפורקים בידי אנשי גח"א, הלוואי שאתבדה, אבל לפחות כרגע נראה שזה הכיוון".

אני אומר לה שלדעתי, כיום רבים מאוד מתושבי גח"א לא נולדו פה ואילו רבים נוספים נולדו פה ב-30 השנים האחרונות אל תוך המציאות של ההפרטה ומכאן שרוב האנשים פה לא הכירו את מקומו המרכזי של ענף התרבות בקיבוץ ההוא ומכאן שאינם מחוברים לצורך בהמשכיות.

שוב – קשה לה, אבל היא מסכימה. "יכול מאוד להיות שיהיה שלב, אולי אפילו של כמה שנים ואז, מתוך החוסר, יקום מישהו שיחשוב שצריך יותר מזה. יש כאן הרבה כוחות ויש כאן אהבה ויש כאן רצון".

באמת? אני שואל. אז איך זה מסתדר שאף אחת ואף אחד לא רוצים להחליפך?

אין לה באמת תשובה לשאלה הזו. אנחנו מדסקסים קצת את מה שקורה במדינה והיא רואה קורולציה עם מה שקורה בקיבוץ.

אני שואל אותה אם יש לה מסר אל "קהילת הקיבוץ המתחדש"?

כן, יש לה.

"תתעוררו".