בגליון יולי של "בתוכנו" כתב ליאור אסטליין: "עדיין התחושה העיקרית שלי היא משהו שנע בין תדהמה, תמהון, הלם וחוסר יכולת לסדר בתוך הראש והתודעה את מה שמכונה  'האירוע' במצגת ההנהלה במועצה".

גם אני חשתי תחושות דומות ונזכרתי באירוע שקרה לי לפני שנים מספר. חויבתי בטעות על משהו, ניגשתי לברר וזוכיתי. אחרי חודש שוב חויבתי ושוב ניגשתי לבטל את החיוב. חשבתי בלבי: "איזה מנהל חשבונות מחורבן יש לנו שעושה אותה טעות פעמיים. אני לא הייתי עושה את זה". החיובים נפסקו, כנראה הוא הבין שלא כדאי להתעסק איתי, אבל מה יעשו חברים שאינם בודקים את דף התקציב בקפדנות כל חודש?

תהיתי למה הוא עשה את זה ומצאתי סיבה שאני מניח שגרמה לכך:

האירוע נובע מכך שהייתי מנהל חשבונות 38 שנים ומיליונים של מזומנים עברו דרכי. עבדתי בשני קיבוצים, במפעל של קיבוץ שלישי ובמפעלים האזוריים וגם עבדתי בשוק פרטי וראיתי הבדל תהומי בין הנהלת חשבונות בקיבוץ לבין הנהלת חשבונות מחוץ לקיבוץ.

הקיבוץ הוא חברה אנרכית, לפי המשנה של קרופוטקין הטוענת: "יצר לב האדם טוב מנעוריו" בניגוד למה שטען שלמה המלך בספרו שהוכנס לתנ"ך. לדבריו, חברה יכולה לחיות באושר בלי ממשלה, בלי משטרה ובלי בתי משפט, כי האנשים הם מוסריים ומצפונם לא ירשה להם לעשות מעשים רעים. כך חשב הקיבוץ והאמין שמנהלי החשבונות, כמו שאר החברים העוסקים בכסף, הם מוסריים.

למדנו בדרך הקשה שזה לא נכון. אני לא חשבתי למעול כי הקיבוץ הישן והטוב נתן לי דירה בחינם, אוכל בחינם, לימודים בחינם, חינוך לילדים בחינם ועוד ועוד. גם התקציב האישי הקטן שלי הספיק לי ולא הוצאתי את כולו.

בשבילי מזומנים היו כמו מסור לנגר – כלי עבודה. נגר לא יגנוב מבעל המנסרה את המסור. אבל אילו הייתי במצוקה כספית, אני לא יודע אם לא הייתי מתפתה.

כמו שאמרו חז"ל: "לאו עכברא גנב – חורא גנב" (לא העכבר גנב – החור גנב). לפעמים הפיתוי כל כך גדול והגנב במצוקה כספית, שנחוצים אמצעי בקרה על הניהול ואני מוכן לייעץ לאנשים הממונים אילו אמצעים נהגתי כדי שהחור ייסתם.