יהושע שרון, 9.7.1930 – 21.3.2017 כג אדר תשעז, יהי זכרו ברוך

מתוך ראיון שערכה חנוש עם יהושע ב-2012.
שמי מהבית הוא לני. נולדתי בברוקלין, ארה"ב, ב-9.7.1930, הורי אף הם נולדו בארה"ב. הסבים משני הצדדים הגיעו מליטא, וילנה. גרנו כולנו באותה שכונה. להורי היו שתי בנות, לאחר שהצעירה נפטרה משיתוק ילדים, נולדתי אני, ואחרי אחי הצעיר. אחותנו גדולה מאתנו בכעשר שנים.
שכונתנו היתה מעורבת – איטלקים, אירים, ואחי ואני היהודים היחידים. כל משחק היה מסתיים במכות וקללות. כך, עד שהגעתי לעמדה טובה בהירארכיה של השכונה. בסופו של דבר מעמדי שודרג עד כדי כך, שכשיצאתי לימים להילחם בקוריאה – אמהות השכונה ערכו מיסה בכנסיה למעני. ההורים היו שומרי מסורת, ועד היום יש בי נטייה פנימית למסורת היהודית.
בבית הספר – כבן לשני מורים הייתי תלמיד טוב, אהבתי ללמוד. סיימתי בגיל 16 ומשם הגעתי ישר לאוניברסיטה. נטייתי הטבעית היתה כימיה – כנער צעיר ערכתי תמיד ניסויים במרתף ביתנו, לשם איש לא הורשה להיכנס – אך בסופו של דבר למדתי מדעי המדינה. כעבור שנתיים פרשתי והתגייסתי לחיל האויר – לקורס טיס. סיימתי כנווט היישר למלחמת קוריאה. מתקופת הקורס הלכתי שנים עם "גוש בגרון", עם תחושת החמצה: היות שהייתי היהודי היחיד בקורס, הייתי מבלה סופי שבוע אצל משפחות יהודיות בכפר סמוך. באחת הפעמים חיכה לי מישהו שגייס מתנדבים למח"ל, 1947, הוא ביקש לגייס אותי לחיל האויר הישראלי שהחל להיבנות אז. אני, שהייתי בטוח שקריירה מזהירה מצפה לי בצבא האמריקאי, ובאמריקה בכלל – לא הייתי מוכן לוותר על זה. רק ב-1966, כשנישואיי הראשונים הסתיימו, וכבר הגעתי, כלכלית, רחוק יותר משהגיע אבי – החלטתי לעלות ארצה. עד אז ניהלתי עסק משפחתי של מכבסות למלונות ולמוטלים, נישאתי ונולדו לי שלושה ילדים: צ'ארלי, יליד 1953, סטיבן, יליד 1954, ודיאן, ילידת 1956. הקשר בינינו, מלבד ביקוריי הספורים, מתקיים עד היום דרך האינטרנט.
הגעתי לגבעת-חיים לאולפן, בו פגשתי את מרים והקמנו את משפחתנו. רוב חיי כאן עבדתי בפרדס ובענף המים. ב-1984 יצאתי ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, למדתי חלקית כשמונה שנים, ולקראת גיל 60 סיימתי עם דוקטורט.
מהמרתף בילדותי, דרך העבודה בפרדס והלימודים, הבאתי את רעיון השליטה הממוחשבת בהשקיית ההדרים. עבדנו על הפטנט והשיטה כמה שנים, ניסינו ליישם ולמכור, אך לצערי זה לא צלח.

היום אני בן 82, פנסיונר, קורא הרבה וכותב – סיפורים, מאמרים ורעיונות.
במבט לאחור – להגיע לגבעת-חיים, לעבוד את האדמה, להחזיק טוריה, בלי חליפה, בלי עניבה – היה הגשמת חלום. ומכל מה שעשיתי, על התוצרת האמיתית שלי, על שלושת הבנים שנולדו לנו כאן – אני מאד גאה!

לזכרו של יהושע שרון/ עדנה ארזי
לפני שנתיים וחצי התבקשתי לתעד את חייו של יהושע ולהוביל את התהליך עד צאת הספר לאור. באותה עת, יהושע היה קטוע רגל אחת ולהפתעתי, ציפה מאד לקטיעת רגלו השנייה. חשבתי שאפגוש אדם ממורמר, הבוכה על מר גורלו, אבל התבדיתי. הוא היה מאד חיוני וחדור מטרה.
מחשבו האישי היה עמוס בקבצים של סיפורי ילדות, אשר נכתבו באנגלית וסודרו בסדר מופתי. התחלתי במלאכת התרגום וככל שהתקדמתי בעבודתי, נשאבתי לאותם סיפורים וחוויות, שהועלו על הכתב ברגישות רבה, חן והומור וסיכמו בצורה מופלאה את פרק חייו בארצות הברית.
ממפגש למפגש, גברה התפעלותי והתלהבותי מכושר הביטוי של יהושע ומהכתיבה הנפלאה ובמקביל, חשתי שהוא לא שותף לאותה התלהבות.
לאחר מספר חודשים וממש לקראת סיום, הוא הודיע נחרצות, שאינו מעוניין בתיעוד סיפור חייו וכוונתו הייתה שונה. הוא רצה להוציא לאור מאמרים ושירים שכתב במשך שנים רבות ולחשוף בפני המשפחה ובעיקר בפני חברי הקיבוץ את הפן האחר של יהושע, פן שלא הכירו. הוא הציג לי קלסרים עבי כרס, המכילים אינספור מאמרים פילוסופיים, רוחניים, שיחות עם בורא עולם וגם שירים שאת חלקם כתב בעברית צחה ובשפה ספרותית, שירים מלאי אהבה ורגש.
אחרי התלבטויות רבות הצלחנו למיין ולבחור את היצירות שהכי נגעו ללבו וקראתי לספר: "מפגש בין האת לעט" – בין יהושע עובד האדמה ליהושע הסופר.
יכול היה להתפאר בחכמתו, בפטנט ההשקיה שבעבורו קיבל פרס, אבל בצניעות רבה, רצה שיזכרו אותו כאיש ספר וכמושך בעט.
אין לי ספק שעכשיו הוא מוצא מנוחה, באדמה שכל כך אהב.

יהי זכרו ברוך!

חומרים נוספים יפורסמו בדף ההנצחה באתר.

על פטנט ההשקייה