כבר מזמן לא סיפרנו סיפור על נסיכה. לאלה שעדיין לא הפנימו את רעיון הנסיך/כה = מלך/כה = מהות = נשמה = "אני" כמו שאני באמת… אני שבאתי ממרחקים ומגבוה כדי לחוות חיים בגוף על כדור הארץ, כדי להתפתח… מול "אני" = אגו = אישיות ארצית, שחיה את חיי היומיום שלה, החשובים למדי, אבל אף פעם לא מספקים, עובדה שתמיד רוצים עוד…

כל אלה, כלומר, כולנו – מוזמנים לקרוא את הסיפור "הנסיכה ותוף המשי" ולנסות להבין מה, בעצם, אנחנו מפסידים כשאנחנו מתרחקים מהרמה הנסיכית שבתוכנו.

בארץ רחוקה חי מלך חכם ועשיר, ולו בת יפהפייה שלא רצתה להתחתן. המלך הפציר בה שוב ושוב, עד שנעתרה לו, אבל התנתה את נישואיה בכך שכל מי שירצה לשאתה יהיה חייב לעבור מבחן, והיא תינשא רק לזה שיעמוד במבחן. בלית ברירה המלך הסכים.

הנסיכה ביקשה שיביאו לה בד משי, גלגל עץ, חוטים ומחט. המלך התפלא על הבקשה המוזרה אבל מכיוון שרצה מאוד שבתו תינשא, מילא את בקשתה.

כשקיבלה הנסיכה את החפצים, תפרה את בד המשי סביב גלגל העץ, ואמרה למלך: "אני אנשא למי שישמע את קולו של התוף הזה".

כעס המלך ואמר: "איך אפשר לשמוע צליל של תוף ממשי?"

ענתה בת המלך: "זה התנאי שלי."

פרסם המלך הודעה ברחבי ממלכתו, שהנסיכה תינשא למי שיעבור את המבחן של הנסיכה. מכל קצוות הארץ הגיעו גברים צעירים, יפים ועשירים, שהיו מעוניינים להינשא לבת המלך.

הנסיכה קיבלה במאור פנים את פניו של כל אחד מהבאים, ושאלה אותו למה הוא רוצה לקחת אותה לאישה.

התשובות היו רבות ומגוונות.

"כי את יפהפייה", "כי את חכמה", "אין כמוך בכל בנות תבל". וכך הלאה והלאה…

אך אף אחד מהם לא שמע את קולו של תוף המשי, והנסיכה שלחה את כולם כלעומת שבאו.

המלך היה מיואש לגמרי.

ואז, יום אחד, הגיע גבר צעיר, לבוש בלויי סחבות, עייף, רעב וצמא.

"באתי להינשא לנסיכה בעלת תוף המשי" אמר למלך.

המלך פער פיו בהשתאות – "האם שמעת את קולו של תוף המשי?"

"לא" ענה הגבר הצעיר "שמעתי את השקט שלו".

וכפי שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו – החתונה נערכה ברוב פאר והדר,

והזוג הצעיר חיים להם עד היום הזה, בתוך השקט הנפלא של תוף המשי.

אז איך הופכים מקבצנית לנסיכה? איך מתקשרים למקום השקט שבתוכנו?