"אתה יודע – אני עצוב", אומר לי גל רסיס בטלפון.

כשאני מתעניין על מה ולמה, הוא מזמין אותי לשתות איתו בירה ולדבר על זה. באתי לשתות בירה.

גל עבד שנים רבות בבית-הספר "שפרירים" וכמו אבא אורי שלי, גם הוא "גוייס" בתחילת שנות השבעים בידי בנימין שפריר ז"ל, האיש שעל שמו נקרא בית-הספר עד לאחרונה, כדי לעבוד כמורה ומחנך. הוא עבד עשרות שנים, רובן בצמוד לבנימין שפריר ועכשיו, הוא מרגיש שזכרו של האיש הענק הזה – נמחק.

"כן, כואב לי שבית-הספר שפרירים א' ייקרא מעתה 'רוטמן שבילי העמק', כי ברור שבעוד כמה שנים אף אחד לא יידע מי זה בנימין שפריר. הגיע אדם עשיר, שם כסף וזהו – כך נמחקת מורשתו של האדם שבזכותו קיים כל המוסד הזה", הוא אומר.

אני שואל אותו אם זה לא חיובי דווקא שאדם תורם מכספו למטרה שכזו. "אני חושב שכל מה שתורם לרווחת התלמידים חשוב, אבל אני חושש שזה לא רק שינוי השם. חלקים חשובים ממורשתו של בנימין שפריר נמחקו בשנים האחרונות, כשבית-הספר עוד ישב פה בקיבוץ וסביר שבמקום החדש, בטח ובטח שלא יהיה מי שימשיך לשמור על הדרך".

אנחנו רואים סרטון קצר שצולם בעת פרישתו של בנימין, בשנת 1993. בסרטון מספר שפריר על הדרך הארוכה שעשה הוא כמו גם בית-הספר. במהלך הסרטון הוא מטפס במדרגות אל המשרד העגול שבמגדל המים ומספר בחיוך כי שם הכל החל (עם יד על הלב – מי כאן ידע את זה?).

"זו הייתה הכיתה הראשונה, בשנת 1957. כאן הכל עגול, אין קווים מגבילים ואין פינות. זה התווה את הדרך להמשך".

כשמסתיים הסרטון, אני אומר לו שנראה לי כי בעשור השלישי של המאה ה-21, (כמעט) רק הכסף מדבר. "זה התחיל עוד לפני כן, אני קורא לזה 'המהפך', כאשר לפני כמה שנים העביר הקיבוץ את ביה"ס לאחריות המועצה. מאז אני חושב שניתן להבחין כי יש ירידה. אני חושב שניתן להקביל את מה שקרה לבית-הספר למה שקרה לקיבוץ", הוא אומר.

"הקיבוץ קם בשנת 1952 ובית-הספר בשנת 1957, כלומר זה קרה פחות או יותר באותו הזמן ואותם האנשים שהקימו את הקיבוץ, הביאו את הרעיונות והאידיאלים לבית-הספר בו עבדו. אתה יודע שלאורך השנים, למדו בבית-הספר כל כך הרבה ילדים שהתייאשו מהם במקומות אחרים והיום הם אנשים מצליחים מאוד בתחומם, הצלחה הרחוקה שנות אור ממה שחזו להם בתחילת דרכם. ההצלחה הזו נולדה מהאנשים שעבדו יחד עם בנימין, לפי העקרונות שהתווה ובדרך אותה סלל". גל מזכיר כמה שמות של אנשים כאלו וכן, הם באמת מצליחים מאוד בתחומם.

כשמפלס הבירה יורד בכוסות, אנחנו עוברים קצת ללטינית ואני אומר לו כי "סיג טרנזיט גלוריה מונדי" ואין מה לעשות, זו דרכו של עולם. גל עונה מייד עם תותח כבד אחר בדמותו של יגאל אלון. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. אני חושב כי גוויעת בית-הספר כאן, קול הדממה הדקה בה נסגר המוסד המפואר הזה, מעיד על כך כי גם כאן איבדנו חלק מהדברים החשובים שהנחו אותנו זמן רב. הסתובבתי שם בין מה שנשאר מבית-הספר וצילמתי תמונות (מופיעות בכתבה) המעידות על היחס. זה כבר כמעט לא מעניין איש. אני חושב שטוב יעשו אם כעת, כאשר נותר בגבעת חיים איחוד רק בית חינוך מיוחד אחד, אפשר וצריך להוריד את האות ב' מהשם – ופשוט לקרוא לו שפרירים".

אנחנו מדברים עוד על בית-הספר שהיה ואיננו עוד, מקום שבמשך שנים רבות נחשב לבית חינוך המוביל בתחומו בישראל ושמעו יצא גם בעולם. לפני שאנחנו מסיימים גל מספר על תלמידה שכתבה בתוך לימודיה בבית-הספר: "כשבאתי לגבעת חיים, הייתי משהו. אני עוזבת היום ואני מישהו".