צילום: אלדד ורדי

קבעתי לדבר עם ניב יגר, כשהגעתי כבר כמעט יורד ערב על הפעוטון שהוסב לבית בו הם גרים כעת.

בפנים, בין הקירות האוצרים בתוכם בדממה זעקות, מלמולים, בכי וחלומות אינספור של תינוקות מדורות רבים, יש אור נעים ואווירה חמימה וזה המקום היחידי עליו אני יודע בו אתה מקבל תה שעשוי מזוטה לבנה, אזוב מצוי, נפית כפופה וציטרה (שיש הקוראים לה צתרה).

עם התה הרותח, אנחנו פותחים בנושא הרותח. "כן, יש הקבלה בין האנוש לצומח. עם האנשים כאן בקיבוץ, גם העצים מתבגרים וגם הם נופלים בבוא יומם", מתאר ניב. "אורנים שייכים לקבוצה שחיה, כמו אנשים, כמאה שנים. קשה מאוד לחזות מתי ייפול עץ שכזה, בעיקר משום שאורנים זקנים מפתחים מפרש גבוה למעלה שתופס הרבה רוח ולכן חשוב להתמיד בגיזום, אוורור והורדת משקלים של צמרת העץ. למרות שאין עדות ישירה, ייתכן והעץ פשוט חטף מכת רוח ואט אט נשכב. בנוסף, כמויות גדולות של גשם הפכו את האדמה בה היה נטוע לבוצית וכך אחיזת השורש בקרקע התרופפה.

מתברר שאם עץ נופל באמצע קיבוץ ואין איש שרואה, עדיין יש רעש. "רבים באים ואומרים לי 'תוריד את העץ הזה, או את ההוא'. אני מתייחס ברצינות לכל פנייה כזו ועדיין מזכיר: כמה שפחות להסתובב ליד אורנים בסופות רוח קשות. הייתי רוצה גם להזכיר שלפני כשנתיים עשינו גיזומים של רוב עצי האורן בדיוק מהסיבות האלו וכן, בשנים הקרובות ייתכן וניפרד מכמה מהאורנים הזקנים שנמצאים פה עשרות שנים".

ניב מזכיר למי ששכח, כי אורן או כל עץ אחר שנמצא בתוך חצר בית, הוא באחריות המשפחה לה שייך הבית. "אנחנו מטפלים בשטחים הציבוריים ועכשיו, למשל, יש מי ששוקל להוריד את העץ הגבוה בחצר ביתו ועניין כזה יכול להגיע גם אל עלות של לא מעט אלפי שקלים, כך שצריך לקחת זאת בחשבון".

וזה מוביל אותנו ישירות גם לנושאים אחרים. "כמו בשאר התחומים, גם עבודות נוי עולות כסף בקיבוץ מופרט", מזכיר ניב. "חלף העידן שקוראים לצוות הנוי ליישר לי את הגדר החיה, או לגזום לי את השושנים. אנחנו עובדים במרחב הציבורי וכל עבודה אצל החברים, עולה כסף".

ענף הנוי עמד ביעדים שלו, כולל הכספיים, בשנה שחלפה. "הרגעתי קצת והורדתי את הרגל מהגז. קיבלתי החלטה להתחיל ולהשפיע מלמטה וזה אומר שאנחנו נכנסים לכל גן ילדים והקמנו בכל אחד מהם גינת ירק ובכל עונה נשתול את ירקות העונה שם, העברנו אלונים ונטענו אותם ליד גנון זית וכולם יכולים לראות את הבורות בדשא בין הגנים, שם ניטע עצים בט"ו בשבט".

שקדיה מול גן הירק. צילום: עדנה ארזי

הבייבי שלו, גן הירק, עולה וצומח. "גן הירק שלנו ממשיך להתפתח והפך לאחד מגני הירק היפים ביותר בישראל", הוא קובע. "וכמו תמיד, אין שם ריסוסים או דישון, הכל אקולוגי וטבעי, מזמין את כולם לטעום אותו על בסיס שבועי, ליד הסביום".

הקו המנחה אותו מאז כניסתו לתפקיד, נשאר בתוקף. "אנחנו ממשיכים בגינון אקולוגי, כזה שלא מפלה עשבים לרעה. מה רע בחוביזה וסרפד? מקווה שרוב האנשים כאן מרוצים מזה. אני מאמין מאוד שצריכים מגוון צמחים בכל מרחב אקולוגי וכאן אני רוצה לאתגר קצת את שלטון הדשא שקיים מאז הקמת הקיבוץ".

רגע, אני חושב שאתה מסתובב כאן סביב נקודה רגישה, אני אומר לו. הדשא הוא בנפשם של רבות ורבים כאן.

ניב לא נרתע. "אני רוצה לצמצם במידת מה את המדשאות הציבוריות", הוא אומר ומצביע על ניסוי שהוא עורך על עצמו. "אפשר לראות שבחצר שלנו אין דשא. אמנם לעיתים יש לי ויכוחים על כך עם נטע, אבל אני רואה כי טוב בלי הדשא. הדשא הוא יצור קפיטליסטי, צריך לעבוד אותו ולהוציא עליו מים רבים וכסף רב. אני, כאמור, מאמין בגיוון צמחי ויש לי בחצר מעל 30 מיני צמחים. בחזוני אני רואה אחו שבחורף הוא ירוק ופורח ובקיץ, כשהוא מתייבש, אז מקצצים ומכינים אותו כך לחורף הבא ובמקביל יש בו גם צמחים שהם ירוקים כל השנה".

את כל מי שמתחיל לחשוש שבחג הבא יתקעו לו קוצים בישבן במדרון עליו עומד כיום הדשא של בית וינה, ניב מרגיע. "אני לא מתכוון לדשא של בית וינה או של חדר אוכל. יש בקיבוץ לא מעט משטחי דשא עצומים שניתן להצמיח במקומם חורשות קטנות או שטחים מגוונים מבחינה צמחית, זה נכון הן אקולוגית והן פיננסית וזה הכל עניין של להרגיל את העיניים למשהו אחר".

שותים עוד קצת תה נהדר, מדסקסים אקולוגיה קיבוצית ועולמית ואז כבר הגיע הזמן לסיים. בדרך חזרה הביתה, אני חומק מתחת האורנים הגבוהים ותוהה מה יקרה איתם בסערה הבאה.