הגידול באוכלוסיית הזקנים בישראל כמעט ואין לו תקדים בארצות אחרות. במהלך ארבעת העשורים בין 1955 ו-1995 הוכפלה אוכלוסיית הזקנים בישראל מ-4.5% ל-9.5% הגידול באוכלוסיית הזקנים-זקנים (75+) הוא מהמהירים בעולם והם מהווים כיום כ-45% מקרב בני ה-65+. כיום אוכלוסיית בני ה-65+ מהווה כ-10% מהאוכלוסייה (כ-650,000 איש) אולם בערים גדולות כמו בתל-אביב רמת גן או חיפה ובמקומות ותיקים אחרים היקף אוכלוסייה זו הוא כ-20%. עם הגידול באוכ' ישנה גם עלייה באורך החיים, אנשים חיים יותר, וישנה תופעה הנקראת דחיסת תחלואה (מאוחר לסוף החיים), כלומר אנשים חיים יותר זמן, וזמן רב יותר (גם בזיקנתם) חופשיים יחסית ממחלות ומגורמים הפוגעים משמעותית ברווחתם הסובייקטיבית. מחקרים מראים כי בקרב אוכ' זו נמצא קשר ישיר בין תחושת משמעות בחיים לבין היעדר דיכאון ומשך חיים. וכאן אנחנו מגיעים לעניין היציאה לגמלאות. באופן ספציפי נמצא קשר בין משך חיים לבין היות האדם עובד ומועסק. כדי להיות ברור יותר, אנשים שעבדו שנים רבות יותר (לאחר גיל הפרישה) חיו שנים רבות יותר. לא התנדבות, לא חוגים, לא לימודים, מי שעבד יותר חי יותר (Blazer, 2009).

זה הסיפור מבחינה מחקרית, מבחינה סטטיסטית.

עכשיו לזווית הפוליטית/יחסי כוח/עובד מעביד. בתגובה למכתבו של גילי כותב אייל: "צריך לשמור גם על האינטרס של המעביד..". אין ספק, כל ענף מתנהל כעסק וישנה אחריות לעמוד בתקציבים בכדי לשמור על תפקוד תקין של כל המערכת. ואולם, בנקודה זו, לא ברור מי אמור לשמור על האינטרס של החבר, האינטרס של גילי במקרה זה. מי אמור לייצג אותו? אל מי יכול הוא לפנות בצר לו? נדמה לי כי התשובה היא כי אין לו איש אליו יכול לפנות. בעבר יכול היה לפנות האדם למזכיר או לוועדת חברים, כדי שתעזור לו לייצג את האינטרס שלו, וגם אם הדבר לא היה נפתר בצורה טובה או אפילו מניחת דעת (מבחינתו של החבר), הדבר החשוב היה התחושה שלאדם יש כתובת, אוזן, הוא לא לבד. מבלי להכנס לגופו של מקרה (שכן אין לי מושג כלל בפרטים) התחושה הקשה שעולה ממכתבו של גילי היא שהוא ננטש, נשאר לבדו, ומהווה בגופו ביטוי מעשי לאמרה "הושלך לעת זיקנה" (אם כי מצחיק אותי לחשוב על גילי כזקן). האם גילי צריך מעל דפי העיתון, לקרוא עד כמה לא היו מרוצים ממנו למעשה, עד כמה היה בלתי אהוד, ועד כמה רק חיכו להזדמנות כדי להיפטר ממנו? שכן, אלו בדיוק היו המסרים בתגובה, למרות שלא היה "רצון להיכנס לפרטי המקרה".

היחס הזה, לדעתי, איננו מתקבל על הדעת. העץ של גבעת חיים, היונק משורשיו הייקים, הוא איתן. גבעת חיים הוא קיבוץ חזק, עם קהילה חזקה, החלטות מתקבלות, והמגדלים שבאוויר הופכים ללבנים במציאות, אולם, לדעתי, אנחנו חלשים בדיוק במקום הזה. ביכולת שלנו ללווות אנשים, לראות את הצרכים, לפעמים להיענות, לפעמים לא. לא תמיד הכל יכול להסתדר. אך חובתנו לאפשר לחבר את ההזדמנות ההוגנת, האנושית, השווה, לאומר את דברו, להיראות, לקבל הכרה כי הוא בעל ערך, שווה, כי הוא חשוב.