צילום: עדנה ארזי

פעם, שהיינו רצים בבוקר בפרדס, יואב ואני, היו לנו מלא רעיונות יפים. אף אחד מהם כמובן לא יצא לפועל. אחד היותר מופרכים ביניהם היה לערוך פעם בשבוע מפגש ספרות וקולנוע על בירה. הרעיון היה שבכל שבוע מישהו אחר ידבר כמה דקות על ספר, סרט או ז'אנר שמדבר אליו ואחרי זה החבר'ה יקשקשו קצת בהקשר הזה.

הקיצר, חשבתי לנסות ולהתחיל סוג של טור בהמשכים בעלון, כאשר בכל פעם מישהו אחר יכתוב משהו. מקסימום, נזרוק גם את זה לפח האשפה של ההיסטוריה. חוץ מזה, הגיע הזמן להוציא לגמלאות ולהחליף את "תפוז הזהב", לא ? עוד מעט יצטרכו להתחיל סיבוב שני של התפוז.

לעבודה: השבוע יצא לי לראות את שלוש העונות של הסדרה After life של ריקי ג'רוויס. יש לג'רוויס מספר סדרות שיצר ושיחק בהן, אך במיוחד "ניצבים" ו-"המשרד" מייצגות את אותו הקו של After life.

קודם כל אזהרה- מי שראה את "המשרד" האמריקאית או זו הישראלית ומצפה לבידור קליל- עדיף לו לא לצפות. אלו סדרות מלנכוליות, על גבול הטרגיות, מאלו שמשאירות אותך חושב בסוף הפרק על החיים ומשמעותם.

בכל הסדרות הללו מופיעים גם גיבורים אמיתיים, בייחוד שחקני קולנוע ותיאטרון מפורסמים, אולם הן דמויות משנה ומטרת הופעתם היא דווקא לשרטט את ההבדל בינם לבין החיים האמיתיים, לבין האנטי-גיבורים המככבים בסדרות האלו. ג'רוויס לוקח סיטואציות מחיי היומיום של כל אחד מאיתנו ומביא אותן לידי הקצנה. ההצלחה של גיבורי הסדרות שלו אינה אופציה, יש רק כשלון ברמות שונות. הסיטואציות המתוארות בסדרות הן לכאורה קומיות עד הקצנה, מאלו שאתה נשאר עם מין חיוך טיפשי מרוח לך על הפרצוף כאשר בו-זמנית משתלט עצב גדול על לבך.

העלילה סובבת סביב מקומון חינמי המסקר בכל פרק "טיפוס" מקומי אחר. החלום המקשר של כל הדמויות הוא לזכות ברגע תהילה קצר בסיוע הכתבה בחינמון, כשהסיפורים עלובים עד הזויים בכוונה: אחד מנגן בשתי חליליות על ידי נשיפה מהאף, אחד משוכנע שהוא במאי דגול בעודו מביים הופעה במתנ"ס המקומי ועוד כהנה וכהנה.

צילום: עדנה ארזי

יש איזה חוט מקשר בריטי שאפשר להצביע עליו. ניקח נגיד את אלינור ריגבי של הביטלס, רבים מהשירים של הסמית'ס, אפילו סאשה ברון כהן בחלק מהדמויות. בכולן הזרקור מאיר דמויות רגילות המנסות בסך הכל לשרוד ולהגשים חלומות קטנים. הכשלונות המפוארים שלהן, העליבות של חיי היומיום שלהן, המלנכוליה שהיא מנגינת חייהן, כל אלו הם המגנט שמושך כל כך לצפות שוב ושוב בסדרות האלו.

האמת היא שהקסם האמיתי מאחורי הדבר הזה הוא היכולת של כל אדם לזהות את עצמו עם דמויות כאלו. כאשר אנחנו הולכים לראות סרטים "הולוודים" קלאסיים, או קוראים ספרי מתח רגילים, אנחנו מבקשים בעצם הפוגה מהחיים. אנחנו מבינים שזו פיקציה. את הסדרות של ג'רוויס קשה לראות. לעיתים בלתי אפשרי.  אם ראיתם את הסדרה ולא הצלחתם לדמיין את עצמכם באחת הסיטואציות, אז או שאתם לוקחים את עצמכם ברצינות רבה מדי או שאולי צריכים לראות פסיכולוג דחוף. יכול להיות שגם כל התשובות נכונות. אה כן וכמובן שאין שום דמיון בין המקום הנ"ל, הטיפוסים האלו והמקומון הזה לקיבוץ, אלינו ולעלון שלנו. מה פתאום, השתגעתם ?