הבוקר האזנתי לדבריה של המשוררת אגי משעול. לטעמה, העברית היא שפה עשירה ויפיפיה, נוחה וטובה לכתיבת שירה. יש בה קשרי שורש מיוחדים ודימויים לרוב. "לא לחינם נקראת היא שפת קודש", כך אמרה. "באיזו שפה תמצאו בתוך המלה רחמים – רחם?" הוסיפה ושאלה. אבשלום קור, שארחה בפינתו, דיבר על הקשר בין בגד וּמעיל לבגידה וּמעילה, "על חבל כביסה / ברוח קלילה / נעו מעיל וּמעילה…" המשותף הוא הכיסוי. ואני חשבתי על הקשר השורשי בין ציץ (לא, לא מה שאתם חושבים), עציץ והצצה ואף נזכרתי בחרוזיו החביבים של ביאליק: "מִן הַחַלוֹן פֶּרַח עָצִיץ / כָּל הַיוֹם הַגַנָה יָצִיץ".

תמונה1

ירשנו שפה עתיקה. שפת התנ"ך. בשנות הגלות הארוכות, הפכה היא לשפה "מתה", ושימשה כמעט אך ורק בכתיבה, בעיקר של ספרי קודש. עם תקומת הציונות, זכתה העברית לתחייה, ומאז אינה שוקטת על שמריה ומתחדשת מעת לעת. והנה אנחנו, יורשיה, מזלזלים בה, מעוותים אותה, מחבלים ביופיה.

נתן שחם, סופר מצוין! כותב: "…בְּאֶרֶץ שרבים מיושביה אינם בקיאים בלשונה, כל שגיאה שפולט סֵלֵבּ נבער מדעת, וכל טעות דפוס וּפטפוט טלוויזיוני, עלולים למצוא את עצמם בְּמילון עברי חדיש, ידידותי לסביבה".

נתחיל עם "כאילו". מילה פשוטה, רגילה, שיש לה משמעות ותפקיד בשיח, שהפכה על לא עוול בכפה, למילת "קביים", מילת עֵזֶר למי שנתקע בהתחלה, באמצע או בסוף משפט. רוביק רוזנטל, בלשן ידוע, קורא לה "קשר רֵיק". היא קושרת את המילים במשפט, אך ריקה ממשמעות. למשל: "אז הוא אומר לי כאילו, את באה או נשארת?" והרי ל"כאילו" יש משמעות: לא באמת, לא ממש, כביכול. לדוגמא: "עשיתי את עצמי כאילו אני חולה". "ראש הממשלה מתנהג כאילו המדינה שייכת לו". ואם כבר רה"מ, הרי ל"כאילו" יש אחות גבוהה ממנה: "לכאורה", המשמשת בעיקר בשפה המשפטית. לכאורה היו סיגרים, לכאורה הייתה שמפניה ורודה…

ספור אמיתי: לפני כ-20 שנה סיפר לי חבר כיצד הוא מנסה לשכנע את בתו הנערה להיגמל מה"כאילו" המיותר. באחד הימים תיארה בפניו אירוע שחוותה. כהרגלה שילבה את ה"כאילו" בכל משפט, לפעמים אף פעמיים. משסיימה אמר לה: "הסיפור הוא יפה רק חבל שלא קרה באמת". "למה?" נעלבה בתו. "כי הרי בעצמך אמרת שהכל היה כאילו…" ענה הוא בהומור מתחכם.

ומי שזוכר בחיבה את ה"אַלזוֹ" הייקי, יסכים איתי וודאי שלא היה הוא אלא "קשר ריק", סוג של משענת קנה רצוץ, ממש כמו ה"כאילו".

והרי לכם פגע נוסף: מחיקת ה"א" מגוף ראשון עתיד והמרתה ב"י". "אני יגיד אותך", אומר הפעוט לחברו המרגיז. הוא נמצא כרגע בגיל של לימוד שפת האם. לוֹ מותר, וּמדרך הטבע יהיה דיבורו ילדותי ושגוי. אז מה קרה בתהליך "השטחת" השפה, בעידן ה"עצלות הוורבלית"? המבוגר, האחראי על הוראת ההיגוי הנכון, נכנע לַנוחוּת וּמאמץ אל שפתו את ה"י" הילדותית, וכך יישמע גוף ראשון עתיד כגוף שלישי עתיד. לא פחות. נכון שמאתגר קצת להגות שתי אותיות "א" ברציפות, או "א" ו"ע" ברציפות: אני אעזוב, אני אענה, אני אארגן. לא פשוט אך אפשרי. מאידך קל למדי להגות: אני אשב, אני אבוא וכו'… כך למשל נשמע הורה סח לבנו הקטן: " אחה"צ אני יבוא ויקח אותך לכולבולית ויקנה מה שביקשת". אמיתי. אוזניים תצִלנה! ויש גם הכותבים כך, במו עיניי ראיתי. וּמה עושים עם הצרה הזאת בבית הספר? למורים פתרונים.

הנה קטע משירו של אלתרמן: " עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּך בִּשְפָתַיִם כָּבוֹת / עוֹד אַצְנִיח אֵלַיִך יָדַיִים / עוֹד אֹמר לָך אֶת כָּל הַמִלִים הַטוֹבוֹת / שֶיֶשְנָן שֶיֶשְנָן עֲדַיִן…"

הרבה "א", אבל יפֶה, לא? נפלא מה שאפשר ליצור עם העברית.

וּלקינוח, הדובדבן שבקצפת, ה"צעיר" מכולם ואף "חביב" עליי במיוחד: "אממה". איני בטוחה אפילו שאייתתי אותה נכון. מה זה בכלל? מאין נחת עלינו "הדבר" הזה? הבנתי שהיא באה להחליף את "אלא מה" ו"אבל מה". במחקר קטן שעשיתי, למדתי כי בלדינו ובערבית "אמה" פירושה הוא "אבל", אך זה כבר קשור ליחסי הגומלין בין יהודים ומוסלמים בתקופת "תור הזהב" בספרד, תראו לאן הגענו… אז מה לי כי אלין? הלא ההשפעה שלהן על העברית, קנתה לה הרגל "תיקני" זה מכבר. מסתבר שה"אימוץ" הזה רוכש לו מקום, צובר תאוצה, שמעתיו לאחרונה מפי מרצה קבל עם וּקהילה: "אממה". ממש כך. לא יפֶה יותר "אלא מה"? בִּחיאת.

שפה היא נכס תרבותי על כל המשתמע מכך. מִצווה לשמור עליה, לכבדה, מצווה לאהוב אותה ולטפחה, היא שלנו.

DSC_0010

 

2 Responses to שפת קודש / רעיה מירון

  1. תמר לנג הגיב:

    לשמור או לטפח?
    לפני שנים רבות היה לי מורה, לשונאי ידוע, לבני שמו. המשפט הראשון העולה בזכרוני כשאני חושב עליו הוא: "הלשון צומחת משגיאות". בכל הלשונות, ככל שהן מדוברות יותר כן יש בהן יותר מילים שבאו משפות אחרות או נוצרו מקיצורים. כל השנים שעסקתי בעריכה לשונית עמדה לפני השאלה, עד כמה לשמור על ה"תקניות" וה"נכונות" ומתי מותר לתת חופש למילים. ברור שלא תמיד דבקתי ב"קודש". צריך לתת לשפה לצמוח, כל עוד אינה נהפכת לשפת עלגים. הצרה היא, שכיום כנראה אין לנוער שום יחס ורצון לדבר שפה תקנית. התקן הוא סמארטפונית. הנוער הישראלי כולו, להוציא יוצאים מן הכלל, עילג מאד בשפת אימו ("תקנו אותי אם אני טועה") ונראה שמערכת החינוך לא עושה מאמצים גדולים לשנות את המצב. הנחמה היחידה היא שהעברית איננה הנפגעת היחידה, נראה שככל שהטכנולוגיה מתפתחת ומשתלטת, לשון הדיבור נפגעת. וצרת רבי הריהי לפחות חצי נחמה…

  2. משה נתיב הגיב:

    (רגע של עברית)
    אנחנו בבעיה, משום שאילו היה מדובר רק בשגיאות של מילה או ביטוי כאלו או אחרים (לדוגמא: על מנת, שפירושו בעצם: בתנאי ש… ובסיפור על רבי עקיבא, דומני, גוי אחד ביקשו: גיירני, על מנת שתלמדני את כל התורה כשאני עומד על רגלי האחת! ברור, שהכוונה היתה: בתנאי שניתן לעשות זאת בפרק זמן קצר! ואילו השימוש הבלעדי כיום הוא: כדי ש…) – ניתן היה להכיל. אבל, כשקיים המושג: יש לי את… או – היה לי את… זה פשוט הופך את הדיבור לשגוי לחלוטין! יש לי – ושאר הצורות של: יש, היה, יהיה וכו' נגזר מהרעיון, שיש לי, אבל אותו נושא – אינו רכושי. כי הכל – רכושו של השוכן במרומים. אבל – לך תוציא עכשיו את ה"את" הזה מהדיבור…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896