הבוקר האזנתי לדבריה של המשוררת אגי משעול. לטעמה, העברית היא שפה עשירה ויפיפיה, נוחה וטובה לכתיבת שירה. יש בה קשרי שורש מיוחדים ודימויים לרוב. "לא לחינם נקראת היא שפת קודש", כך אמרה. "באיזו שפה תמצאו בתוך המלה רחמים – רחם?" הוסיפה ושאלה. אבשלום קור, שארחה בפינתו, דיבר על הקשר בין בגד וּמעיל לבגידה וּמעילה, "על חבל כביסה / ברוח קלילה / נעו מעיל וּמעילה…" המשותף הוא הכיסוי. ואני חשבתי על הקשר השורשי בין ציץ (לא, לא מה שאתם חושבים), עציץ והצצה ואף נזכרתי בחרוזיו החביבים של ביאליק: "מִן הַחַלוֹן פֶּרַח עָצִיץ / כָּל הַיוֹם הַגַנָה יָצִיץ".

ירשנו שפה עתיקה. שפת התנ"ך. בשנות הגלות הארוכות, הפכה היא לשפה "מתה", ושימשה כמעט אך ורק בכתיבה, בעיקר של ספרי קודש. עם תקומת הציונות, זכתה העברית לתחייה, ומאז אינה שוקטת על שמריה ומתחדשת מעת לעת. והנה אנחנו, יורשיה, מזלזלים בה, מעוותים אותה, מחבלים ביופיה.

נתן שחם, סופר מצוין! כותב: "…בְּאֶרֶץ שרבים מיושביה אינם בקיאים בלשונה, כל שגיאה שפולט סֵלֵבּ נבער מדעת, וכל טעות דפוס וּפטפוט טלוויזיוני, עלולים למצוא את עצמם בְּמילון עברי חדיש, ידידותי לסביבה".

נתחיל עם "כאילו". מילה פשוטה, רגילה, שיש לה משמעות ותפקיד בשיח, שהפכה על לא עוול בכפה, למילת "קביים", מילת עֵזֶר למי שנתקע בהתחלה, באמצע או בסוף משפט. רוביק רוזנטל, בלשן ידוע, קורא לה "קשר רֵיק". היא קושרת את המילים במשפט, אך ריקה ממשמעות. למשל: "אז הוא אומר לי כאילו, את באה או נשארת?" והרי ל"כאילו" יש משמעות: לא באמת, לא ממש, כביכול. לדוגמא: "עשיתי את עצמי כאילו אני חולה". "ראש הממשלה מתנהג כאילו המדינה שייכת לו". ואם כבר רה"מ, הרי ל"כאילו" יש אחות גבוהה ממנה: "לכאורה", המשמשת בעיקר בשפה המשפטית. לכאורה היו סיגרים, לכאורה הייתה שמפניה ורודה…

ספור אמיתי: לפני כ-20 שנה סיפר לי חבר כיצד הוא מנסה לשכנע את בתו הנערה להיגמל מה"כאילו" המיותר. באחד הימים תיארה בפניו אירוע שחוותה. כהרגלה שילבה את ה"כאילו" בכל משפט, לפעמים אף פעמיים. משסיימה אמר לה: "הסיפור הוא יפה רק חבל שלא קרה באמת". "למה?" נעלבה בתו. "כי הרי בעצמך אמרת שהכל היה כאילו…" ענה הוא בהומור מתחכם.

ומי שזוכר בחיבה את ה"אַלזוֹ" הייקי, יסכים איתי וודאי שלא היה הוא אלא "קשר ריק", סוג של משענת קנה רצוץ, ממש כמו ה"כאילו".

והרי לכם פגע נוסף: מחיקת ה"א" מגוף ראשון עתיד והמרתה ב"י". "אני יגיד אותך", אומר הפעוט לחברו המרגיז. הוא נמצא כרגע בגיל של לימוד שפת האם. לוֹ מותר, וּמדרך הטבע יהיה דיבורו ילדותי ושגוי. אז מה קרה בתהליך "השטחת" השפה, בעידן ה"עצלות הוורבלית"? המבוגר, האחראי על הוראת ההיגוי הנכון, נכנע לַנוחוּת וּמאמץ אל שפתו את ה"י" הילדותית, וכך יישמע גוף ראשון עתיד כגוף שלישי עתיד. לא פחות. נכון שמאתגר קצת להגות שתי אותיות "א" ברציפות, או "א" ו"ע" ברציפות: אני אעזוב, אני אענה, אני אארגן. לא פשוט אך אפשרי. מאידך קל למדי להגות: אני אשב, אני אבוא וכו'… כך למשל נשמע הורה סח לבנו הקטן: " אחה"צ אני יבוא ויקח אותך לכולבולית ויקנה מה שביקשת". אמיתי. אוזניים תצִלנה! ויש גם הכותבים כך, במו עיניי ראיתי. וּמה עושים עם הצרה הזאת בבית הספר? למורים פתרונים.

הנה קטע משירו של אלתרמן: " עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּך בִּשְפָתַיִם כָּבוֹת / עוֹד אַצְנִיח אֵלַיִך יָדַיִים / עוֹד אֹמר לָך אֶת כָּל הַמִלִים הַטוֹבוֹת / שֶיֶשְנָן שֶיֶשְנָן עֲדַיִן…"

הרבה "א", אבל יפֶה, לא? נפלא מה שאפשר ליצור עם העברית.

וּלקינוח, הדובדבן שבקצפת, ה"צעיר" מכולם ואף "חביב" עליי במיוחד: "אממה". איני בטוחה אפילו שאייתתי אותה נכון. מה זה בכלל? מאין נחת עלינו "הדבר" הזה? הבנתי שהיא באה להחליף את "אלא מה" ו"אבל מה". במחקר קטן שעשיתי, למדתי כי בלדינו ובערבית "אמה" פירושה הוא "אבל", אך זה כבר קשור ליחסי הגומלין בין יהודים ומוסלמים בתקופת "תור הזהב" בספרד, תראו לאן הגענו… אז מה לי כי אלין? הלא ההשפעה שלהן על העברית, קנתה לה הרגל "תיקני" זה מכבר. מסתבר שה"אימוץ" הזה רוכש לו מקום, צובר תאוצה, שמעתיו לאחרונה מפי מרצה קבל עם וּקהילה: "אממה". ממש כך. לא יפֶה יותר "אלא מה"? בִּחיאת.

שפה היא נכס תרבותי על כל המשתמע מכך. מִצווה לשמור עליה, לכבדה, מצווה לאהוב אותה ולטפחה, היא שלנו.