ערב ראש השנה 1974, אני בן ארבע. אבא אורי ואני עומדים בקצה הדשא, שאז, לפני השיפוצים של הלינה המשפחתית, עוד היה רחב ידיים, ומסתכלים מערבה, איפה שהשמש שוקעת מעל שכונת משק בית-ספר. "אתה רואה את השנה הישנה נעלמת שם באופק, זקנה ועייפה?" הוא שואל ואני נמתח על קצות אצבעותיי, לא כל כך בטוח מה אני אמור לראות, אבל מעוניין להיחזות כבוגר ומבין. אני מאשר שאכן אני רואה אותה נעלמת באופק. "עכשיו תסתכל לצד שני", הוא אומר, "שם ממזרח מגיעה השנה החדשה, אתה רואה אותה כבר? תראה כמה היא יפה ורעננה, שנה חדשה, שנה טובה". גם את זה אני מאשר בהנהון.

לפני שבוע כתבתי על הוול בפייסבוק: "אלונה נכנסה היום (2013) בהתרגשות גדולה לגן רימון. אמנם המבנה נשאר בדיוק כפי שהיה אבל הרבה דברים השתנו מאז שאני באתי לראשונה בשערי המוסד הזה בדיוק לפני 40 שנה (1973). היינו המחזור הראשון בגן רימון החדש, אז עוד היתה לינה משותפת, מאחורי הגן נגמר הקיבוץ והתחיל פרדס, ומלחמה גדולה עמדה בפתח."

על המלחמה לא סיפרתי לה כמובן, על אף שאלו הזיכרונות הראשונים בתרמיל שלי, ההאפלות, הירידה לשוחה שחפרו בחיפזון ליד בית ההורים כי לא הספיקו לבנות מקלט וכמובן הנשיכה שקיבלתי מהסוס בחופשה הראשונה של אבא מהמלחמה.

לא סיפרתי לה גם על כך שבלילות שכבנו ערים בגן, מתחבאים מתחת לשמיכה ושומעים את יללות התנים מהפרדס והשדות הסמוכים. גם לא על זה שלילה אחד בן (ברות) חלם שבפרדס יש דוב, ומוקדם בבוקר, לפני שהגיעו הגננות, הצטיידנו כולנו במקלות ובאומץ והתגנבנו החוצה מהגן, אל הפרדס, במטרה לתפוס את הדוב. וכשהגיעו הגננות הן לא מצאו דובים ולא ילדים. קצת אחר כך בלה שנהר גידלה דוב בדיר שבפינת חי… או שאולי חלמנו גם את זה?

גם לא סיפרתי לה על זה שמדי פעם היה אחד הילדים נעמד מול האינטרקום וקורא "שומרת לילה, שומרת לילה, אני עצוב". אבל כן הראיתי לה איפה היתה המיטה שלי והבטחתי לה שהמיטה שלה נמצאת בדיוק באותו מקום. והראיתי לה את עץ החושחש, השריד היחיד לפרדס ההוא, ואת המחסן של יוני שנשאר בדיוק כמו שהיה, וכמובן את יוני שלא משתנה.

בבקרים, כך סיפרתי לאלונה, היינו הולכים בדיוק כמוכם לטיול לראות המלטה ברפת, או למגדל המים או לפינת החי, שאז עוד קראו לה משק בית ספר. או שהיינו הולכים לראות איך בונים את חדר האוכל החדש או להנהלת החשבונות שעוד שכנה בצריף ושם נתנו לנו נייר קופי או כרטיסיות מלבניות עם חורים ששימשו, מי יודע למה.

 בחצר המחנה היה אפשר לראות את חיימק'ה ורדי מכסח את הדשאים, את ולטר פרינץ עם מגפי רפת, את ג'ורג' הבנאי קורא לברוך שיחזיק את הקורה ויעביר לו את הדיבל, את שאול שיין עם סולם ומברשת צבעים, את זיגי קאול ובידו מפתח צינורות ענקי, לא ברור מי מהם מחזיק את השני, ואת מוסה שהיה מגרש אותנו מחדר האוכל כשנכנסנו ללא חולצה. מקצת מגיבורי ילדותינו.

התפלאתי לראות שחדר המקלחת בגן נותר אף הוא על כנו וסיפרתי לה שאז, כשהייתי ילד, היינו מתקלחים בגן. היו שלושה טושים אבל רק אמבטיה אחת, שבה היינו מתרחצים לפי התור. בערך פעם בשבועיים היה מגיע תורך והיית מלך אמבטיה ליום אחד, אלא אם כן היה לך אמפטיגו ואז היית זוכה לעשות אמבטיה מספר ימים ברציפות, עם קאלי שהיה צובע את המים בצבע סגול כהה.

מדי פעם היה מגיע לגן איציק הספר, שם כיסא על שולחן, מושיב את הילד עליו. עוטף אותו בסדין ומהדק עם סיכת בטחון. אומר "בנדיט", סופר עד עשר אבל הפוך ובינתיים גוזז את שיער כל ילדי הגן לפי דוגמה אחידה, כפי שניתן לראות בתמונות.

קצת לפני פסח היינו הולכים לווילי הסנדלר ומקבלים ממנו זוג סנדלים תנ"כיות, וקצת לפני ראש השנה היינו הולכים אליו שוב ומקבלים זוג נעלי יגואר. בערך באותה העת היו גם המדידות – חמש חולצות בוקר, חמש חולצות ערב, אחת מהן חדשה, חמישה זוגות מכנסי בוקר, חמישה זוגות מכנסי ערב, מהם זוג אחד חדש. לפני המדידות הייתי מגיש למחסנאית פתק כבכתב ידה של אמא רותי "בבקשה בלי צבעי בבה" שזה אומר, צהוב, ירוק, חום ומה שביניהם. בין אינסוף התמונות בשחור לבן, ניתן למצוא גם מספר תמונות צבעוניות שמלמדות שלא תמיד המחסנאית נענתה לבקשה.

כשאלונה תגדל עוד קצת ותעלה לכיתה אלף אראה לה גם את צריפי בית הספר הישן, עוד לפני שקראו לו משגב. את צריף המוזיקה, את צריף הציוד של ניצה, את אולם ההתעמלות ואת המעבדה. בהנחה שעוד יהיו שם כמובן. אספר לה על משחקי ההקפות והדודס שהיינו משחקים בדשא שבין בתי הילדים ועל שני דגלים ענק שהיינו משחקים בימי שישי בערב, לאחר הארוחה בחדר האוכל ולפני ההשכבה. כשנבקר ב"לגעת בחיות" אספר לה על חליבות בוקר בדיר העיזים, על הסוסה מעיינה, על התיש בגין ועל האיילה הנקודה ביוטי. אספר לה על גן הירק המפואר שעבדתי בו שנים רבות ועל הפונים שמוליק וג'ודי שאיתם הובלנו את התוצרת למטבח. היא לא תאמין שחבורה של ילדים בין כתה ה'-ט' היו אחראים על אספקת ירקות לקיבוץ שלם של מאות אנשים.

אספר לה הכל על איך זה היה לגדול בקיבוץ שהשתנה כל כך מאז ועם זאת נשאר אותו הדבר.

הנה שבתי הביתה ותרמיל הזיכרונות שלי מלא עד להתפקע. אני שמח להעביר חלק מתכולתו לתרמיל של אלונה שמתחיל אט אט להתמלא גם הוא.

וכך, היום, קצת לפני שעלינו לחדר האוכל עמדנו בקצה הדשא, הסתכלנו מערבה ושאלתי אותה אם היא רואה את השנה הישנה נעלמת באופק, היא הביטה ממוקדת והנהנה במבט מלא חשיבות. אחר כך הסתובבנו מזרחה, ביקשתי שתסתכל מעבר לפרדס, מעבר לשדות העמק ותגיד לי אם היא רואה את השנה החדשה מגיעה…

הנה שבתי הביתה….שנה טובה לכולם.

ועוד אמירה קטנה ואישית, הרבה דברים השתנו בקיבוץ, אבל דבר אחד בולט בחסרונו. חברי כאח לי, גולי שפע, שמשך שנים תמך, לחץ וקיווה שאחזור עם משפחתי לקיבוץ, נפטר שבועות ספורים לפני שובנו. אני מקדיש את הזכרונות הללו גם לו.