אתחיל מן הסוף: היה עוד טריגר שגרם לי לחפש אותו אצלי. היה זה סיפורו של עמרם לפני שנה, איך שתי אחיותיו העציבו את אבא שלהם, כשבאו אליו, שמחות וגאות, שאת יום הכיפורים העבירו בגיוס למיון תפוחים. ואיך לא העז, התבייש, להגיד להן דבר. גם את העובדה שהוא צם התבייש לספר, ועשה זאת בהיחבא, ולא רק מפניהן… כן, וגם עבד באתו יום.

 קצת היסטוריה:

פעם, היה בגבעת-חיים – אני מתכוונת למאוחד – מטבח ילדים, על יד כיכר ארלוזורוב שלהם, וגם חדר אוכל ילדים היה, בשטח שהיה למגרש כדורגל, או ממש בקרבתו. עם הפילוג, נמסרו אלה לידי המיעוט הפורש – מטבח וחדר אוכל למפא"יניקים, עד שיקימו את המוסדות הללו בנקודה החדשה.

הייתי בקבוצת החברים הראשונה שעברה מכפר סאלד. ואישה כמעט יחידה. ולא קשה לנחש, שעבדתי במטבח ובחדר האוכל.

אל אשנב אותו מטבח, היו באות המטפלות – המפא"יניקיות – עם מנז'קות ושאר כלים, לקחת ארוחות לבתי הילדים השונים, המפא"יים – גם הם היו בשלב ההוא בתחום הקיבוץ המאוחד, כי שלנו טרם נבנו (אפרופו הזכרונות והדיונים הרבים על לינה משותפת, נדמה לי שעל וריאציה זו, כזו, לא ממש דובר – בערבים היו ההורים המפא"יניקים הולכים להשכיב את ילדיהם בבחי הילדים במאוחד… אבל זה בסוגריים). על כל פנים, לאותו מטבח היה בא עגלון או טרקטוריסט, להעמיס את עיקר האוכל ולהובילו לאותו חדר-אוכל זמני.

הסיפור שאני מספרת אירע לפני 59 שנים ועוד יומיים. באתי למטבח לקחת משהו לחדר האוכל, משהו שמשום מה, העגלה לא הביאה. התמונה החקוקה בזיכרוני היא מעין רמפה בצורת קשת, שכשעלית עליה, עמדת לפני אשנב מוארך ודלפק, שמצדו השני עמדו עובדות המטבח, והגישו לך בזריזות ובאדיבות את הדרוש. מי הן היו? אחדות. אני זוכרת רק שתיים מהן. עמדתי וחיכיתי לתורי. רוצה או לא רוצה, אני שומעת את השיחה הבאה:

נורית רפאלי (אשר על המזון): איך היה אתמול?

ליובה שיפמן (אשר על התינוקות): אל תשאלי.

נורית: מה את אומרת? לא קיבלו אתכם יפה? לא היה מה לראות?

ליובה: לא, לא! הסיור דווקא היה מוצלח מאוד. ראינו בתי תינוקות ופעוטונים, ראינו גם גני ילדים ובתים כוללים. קיבלנו הסברים מאלפים, אני חושבת שחזרנו עם תשובות להרבה שאלות שמעסיקות אותנו.

נורית: אז למה ה"אל תשאלי" הזה?

ליובה: אל תשאלי מה קרה לנו בדרך חזרה.

נורית: ?

ליובה: כשנסענו בכביש הצפון, קרתה תקלה באוטו, תקלה, שהנהג שלנו לא הצליח להתגבר עליה. גם לא מי מן הנוסעים. עמדנו לצד הדרך שעות על שעות. חיכינו – שיעבור מישהו, מישהו שאולי יידע לתקן, או מישהו שיעזור לנו בהזעקת עזרה. חיכינו, חיכינו, וכלום לא קרה. שום דבר.

החבורה שנתקעה שם על הכביש היתה נציגות של אנשי חינוך, תכנון ובנייה מגבעת חיים איחוד, שיצאה, ערב בניית בתי הילדים שלנו, לסיור לימודי. הם רצו את הטוב ביותר, ויצאו לראות במו עיניהם וללמוד מקרוב מניסיונם של אחרים.

"בסופו של דבר", כך המשיכה ליובה את סיפורה, "קם אחד מן המשלחת, ויצא ברגל לקיבוץ הקרוב ביותר – שלא היה קרוב ביותר – מצא שם את המוסכ'ניק, והלה, ללא היסוס, נענה ובא, ברכב, עם כל הציוד המתאים, ותיקן את הדורש תיקון. "הגענו הביתה רצוצים", מסכמת ליובה את סיפורה. נדמה לי, כי גם הזכירה כי חמסין היה באותו יום. ונורית, נרגשת ומלאת אמפתיה – יש בינינו עוד מי שזוכרים איך היתה נורית – בכל הלב משתתפת בצערה.

 אני, כאמור, עמדתי מן הצד. חיכיתי לתורי. ואני, חדשה לגמרי הייתי, בקושי הכרתי את הדוברות הוותיקות, והן לא הכירו אותי. וצעירה (!) הייתי. לפתע, כאילו מבלי שהרגשתי, התפרץ מתוכי "מגיע לכם!" התדהמה הייתה גמורה. גם שלי… זה מה שיש לשמנדריקית הזו לומר, על סיפור שסופו אמנם בסדר, אך הוא די קשה גם כך. חוצפה לא קטנה. ואני, מאחר שכבר נפלט, לא הייתה לי דרך חזרה. "העובדות מדברות בעד עצמן", אמרתי, "הייתם יחידים על הכביש. כי ביום הזה אף אחד אינו נוסע בארץ הזאת! אפילו זרים, קונסוליות, שגרירויות, כולם מתחשבים, מפגינים סולידריות, אז אנחנו לא יכולים?" "היום הזה" היה, כפי שכבר מובן, יום הכיפורים. יום נהדר לנסיעות – כולם פנויים, חברי המשלחת, העובדים כל השבוע בקדחתנות על הקמת הנקודה, ואף המארחים, כל אחד בקיבוצו. וכפי שכבר נוכחנו מן הסיפור – גם הכבישים פנויים.

לימים, סיפרתי זיכרונותיי אלה לכל אחת מגיבורות הסיפור – אחרת לא הייתי מרשה לעצמי לספר אותו כאן – הן לא זכרוהו כלל וכלל, אך צחקו נורא.

לי נדמה, שכיום – ומזה שנים רבות – לא היה יכול לקרות לנו דבר אשר כזה. גם ערב זה הוא עדות לכך.