המבוגרים בינינו עוד זוכרים את הגיוסים להובלות חבילות החציר מהשדה למתבן. היו מגויסים שיצאו לשדה עם המשאיות ועגלות רתומות לטרקטורים כדי להעמיס את החבילות והיו שחיכו כדי לפרוק את החבילות ולסדרן, לעיתים בשבע קומות, עד לגג המתבן. מה קרה שהחבילות נעלמו? היום חבילת חציר או קש שוקלת טון ומי שמשנע אותה הוא מי שמפעיל ציוד הרמה ייעודי.

מתי התרחש השינוי? ובכן, זה קרה לפני 45 שנים (1980). הייתי אז חבר מזכירות עובדי הפלחה, רכז מדור המספוא. (היו בארגון מדורי כותנה, פלחה, מיכון ומספוא).

שמתי לב שיש לנו בעיה. החקלאים שגידלו מספוא ופלחה (חציר וקש חיטה) חתמו חוזה עם הרפתנים, למשל משקי עמק החולה שגידלו אספסת או הפלחים במשקי הנגב שגידלו חיטה, שמכרו לרפתנים בגרנות, אבל המחיר השתנה בדרך, כי מי שהוביל את החבילות היו סוחרים עם משאיות ועם סבלים שהעמיסו בשדה וסידרו במתבן והם קבעו את המחיר.

שוחחתי על כך עם עמיתי ממדור המיכון (אלי גוזאני מגניגר ודן מאיר מנחשון) והם סיפרו לי שבאמריקה יש ציוד הפותר את הבעיה. יש מכבשים מתוצרת "הסטון" הכובשים חבילות של טון והשינוע מתבצע ע"י מלגזות.

פניתי למדור המיכון במשביר שהיה הסוכן של "הסטון" ושם אמר לי המנהל, דוד תדמור מאלונים: "מה אתה מדבר ? זה טוב לאמריקאים המובילים מנבאדה ואריזונה אלפי ק"מ. בישראל הקטנה זה לא יהיה כלכלי".

לאחר בדיקות נוספות החלטנו לשלוח משלחת לראות במה מדובר. במשלחת היו שני אנשי מיכון מהמוסך של משקי גרנות. שבתאי הרלינג משדות ים שהיה מנהל המוסך וגם עמד בראש ועדת המיכון האזורית ועובד רגב משפיים שהיה אחראי על הציוד של ההתארגנות האזורית לקציר התחמיץ במשקי גרנות. הצטרף יוסי בלנדר מגבת, מספואיניק ותיק.

טסנו מנתב"ג לניו יורק, שכרנו רכב ויצאנו לסיור במפעלים לציוד ובחוות ברחבי ארה"ב כדי ללמוד מהאמריקאים.

זה היה סיור מאלף ובעקבותיו יושמו בארץ מספר לקחים. שיא הסיור היה ביקור בחברת "הסטון", כשבכניסה לעיירה הסטון התנוסס שלט "הבית של הסטון" עם הלוגו של המפעל שנשא את שם העיירה ובכניסה למפעל הונף דגל ישראל עם שמות חברי המשלחת. הוצמד לנו אחראי על האירוח, שהראה לנו כל דבר שרצינו לראות ומאוחר יותר הוא בא לישראל ואירחנו אותו כאן. אגב, הוא אכל ארוחת צהרים בשפיים והדבר שהכי הרשים אותו בישראל היה חדר האוכל הקיבוצי ומדובר באדם שמסתובב בכל העולם כנציג של חברה גדולה. בהמשך ביקרנו בחברת "ג'ון דיר" וגם שם ראינו דברים מדהימים. כשחזרנו לארץ, הוזמנו לארץ שני מכבשים: אחד שעבד בעמק החולה וכבש בעיקר חבילות אספסת נקנה ע"י קבלן בשם זאב יער בשיתוף קיבוץ שניר והשני נרכש ע"י "משקי תלמי הנגב" שם מאיר יאורי היה רכז המוסך.

ליוו את קליטת המכבשים אורי פייפר וספי כץ, אנשי המכון לציוד חקלאי של מכון וולקני ויאיר צוק, נציג המחלקה למיכון בשירות ההדרכה והמקצוע של המשרד. בעלון "גן שדה ומשק" מהחודשים אפריל מאי ויוני של 1980 הופיעו כתבות המבשרות לרפתנים ולפלחים על השינוי המחייב לרכוש ציוד לשינוע החבילות.

עברו 45 שנים ונראה לי שאנשים צעירים הנוסעים בכביש או מבקרים ברפת ורואים חבילות גדולות, כבר לא שואלים – האם מאז ומתמיד היו החבילות גדולות כל כך?