קהילת הקיבוץ, בדומה לכל קהילה, מתהווה ומשתנה באופן מתמיד. התבגרות הקהילה ניכרת, לראות עיניי, בכך שניתן למצוא בה כיום יותר אינדיבידואלים העושים בחירות והחלטות חיים חופשיות ומגוונות.

הצורך הישן באחידות התפוגג – הרי בעבר היו חייבים להצביע באופן אחיד לכנסת, קהילות התפלגו על רקע אידיאולוגי ולא רק פוליטי והייתה, למשל, ציפייה שכל הילדים יגדלו בגישה חינוכית אחידה. כיום אנו רואים שהבחירה האינדיבידואלית מקבלת מקום בקהילה. אינדיבידואלי לא במובן האגואיסטי (נתינה ומעשי חסד קיימים בקהילה בשפע, בנגלה ובנסתר וכן ירבו). הכוונה לאינדיבידואלי במובן שישנה הכרה שכל אדם בקהילה הינו ייחודי, חד-פעמי והאופן בו יבחר לגדל את ילדיו, לנהל את חייו ולבסס את קשריו עם העולם, יעשה בדרכו שלו הייחודית והחד-פעמית. ישנה הכלה וסקרנות כלפי הבחירות הייחודיות. זה באמת מסקרן כי אז האנושי מתגלה.

אני מאחלת לקהילת הקיבוץ שקודם כל נמשיך להתפתח כיחידים, כל אחד בדרכו, בנתיב המתאים לו, שנמצא בתוכנו עוד חופש ושנצליח לנוע עוד טיפה, אפילו ס"מ אחד, אל עבר "ואהבת לרעך כמוך". זה שווה!.

צילום: סמדר כרמל

עוד אני מאחלת שנהיה "רחם לתרבות מקומית", שמתוך האקלים הקהילתי תתהווה בהדרגה תרבות מקומית, אותנטית. תרבות שתהווה מזון רוחני – נפשי עשיר ועמוק לילדינו ולנו.

תרבות שתעמוד כאלטרנטיבה ראויה לתרבות המסכים, הדוהרת על גבי כוחות מטריאליסטים רבי עוצמה ונטולי כוונות טובות. הכוונה לתרבות של לב, רחוקה מאור הזרקורים, תרבות של אהבה למעשה האנושי האומנותי הפשוט והצנוע. הדרך לשם עוד ארוכה. קשה לבסס אלטרנטיבה ולמצוא את הבאר המקומית, אולם בהחלט ניתן למצוא ניצנים מרגשים ומאמצים בכיוון, ממש כמו העשייה המופלאה והמסורה של עורכי וכותבי "בתוכנו".

ודבר אחרון שאני מאחלת לנו: שנזכור שאנו חלק משלם ובמסגרת כך אנחנו צריכים קצת לחשוב על האופן בו אנו מתייחסים לאדמה החקלאית שלנו. עכשיו היא עוד סולחת לנו וממשיכה להניב בנדיבות ובשפע, אולם זה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. היא ראויה ליותר ויש לנו אחריות כלפיה וכלפי הדורות הבאים.