לפני כמה ימים, הלכנו לרינה. הבאנו תמרים ועוגיות טובות. ביקשנו לשמח אותה, לראות את החיוך הטוב שלה, את העיניים הסקרניות. אפילו קצת, אפילו בשביל מבט אחד חטוף ודי.

רינה הייתה שוב בבית החולים. את התמרים השארנו לאגי וחיימק'ה .

משפחת נבון סדר פסח 2019. צילום: אפרת אשל

החודשים האחרונים היו קשים מנשוא עבורה. רינה, הדודה הכל כך רגישה ואכפתית שלנו, האמיתית והחדה, ישירה ונותנת תמיד מכל הלב, סבלה נורא ולנו נכמר הלב עליה. שלומית ואבא וחגית, גילת ואפרת היו סביבה ימים ולילות, טיפלו בה במסירות אין קץ עד שתש כוחה. כשבאנו להיפרד לפנות בוקר, התנחמנו מעט שסבלה הגדול נגמר.

וכמה נתגעגע לצהלות השמחה שלה כשראתה אותנו מקילומטרים, לספסל הזה שלה בכלבולית עם 100 כיווני אוויר, לבית שלה שהיה הכי נקי בעולם, למתנות הקטנות והשוות שלה, לקרמשניט ולעוגות הגבינה עם האוכמניות.

הו כמה שנתגעגע לאיזו הלצה שלה או ניתוח פסקני על ספורט, לייאוש שלה ממשחק ההגנה של נבחרת ישראל ומשחק ההתקפה של מכבי, לקפה השחור עם החלב ובעיקר ללב הגדול שלה שתמיד הקפיד על אהבה, גם כשהיה לה כל כך קשה ולא תמיד קל בחיים.

תמיד נזכור את הסידור הקפדני של ארונות המטבח אצל סבא שמואל, הסיפורים על שונרא החתולה הסוררת, עץ השסק האלמותי בחצר וההומור והקסם האישי שלך. לא נשכח גם את הטלפונים על מאמן זה או אחר שהרגיז אותך, ארוחות הצהריים בחדר האוכל ואיך שהנכדים של שלומית הסתערו עלייך לחיבוק עז וסיפקו לך רגעים גדולים של חסד.

רינה שלנו. אני כותב עלייך ודומע. היתה לך אהבה אינסופית למשפחה ואנחנו אהבנו אותך עד מאוד גם כשלא תמיד ביקרנו אותך מספיק. אהבנו לבוא אלייך לפנות ערב ביום שישי ולהביא לך פשטידה חמה. והכי אהבנו שהיית את.

ערן נבון   

רינה בצעירותה

רינהלה שלי,

אני יושבת וחושבת מה לכתוב לך, איך להמיר אותנו למילים ולהסביר מה היה בינינו.

אין ספק שהיית עבורי כמו אמא שניה: דואגת, מפנקת, מחבקת ואכפתית, וכל זה מבלי לצפות לשום דבר בתמורה, אולי רק איזה חיבוק או נשיקה.

השם אפיק היה טבוע על שפתייך וכשאני חושבת שלא אשמע אותו יותר מפיך, אני פשוט מסרבת להאמין.

כמעט כל שבת בין 7 ל8 בבוקר היית מקבלת אותי בחיבוק ובזרועות פתוחות לבילוי בוקר משותף –ראיתי טלוויזיה, שיחקנו משחקים ומה לא.

רינהלה, תמיד הראשונה לברך, הראשונה לברר האם הכל בסדר, דואגת לכל ולכולם.

היה לך משפט קבוע, כל פעם שנתת ואמרנו לא צריך – אני לא צריכה מצבה מזהב, מה שיש לי אני אוהבת לתת, ואני חושבת שהמשפט הזה מתאר בדיוק את מי שאת הכל כך מיוחדת.

לראות אותך קמלה ודועכת בחודשים האחרונים היה קשה מנשוא וממש סירבתי להאמין שככה זה ייגמר, אבל אין לי ספק שאת נחה ושלווה עכשיו ובעיקר כבר לא סובלת.

רינהלה, רציתי להגיד לך תודה מעומק הלב – תודה על מי שהיית עבורי, על מי שהיית עבור הילדים שלי, נועם ודור, שלר מפסיקים לדבר עלייך.

פשוט תודה על הזמן שהיה לנו ביחד.

לילה טוב חלומות פז.

אפרת אלהרר

רינה בסידור רכב

בשבילנו רינה היא סיפור אהבה מקומי, בן 30 שנים, במהלכן נוצר בינה לבין כל אחת ואחד ממשפחתנו הקטנה כאן, קשר של חברות אמיצה וחמה שהיה מושפע בעיקר מתכונות האישיות המיוחדות כל כך שלה.

רינה הייתה אחד האנשים הכי נאמנים ומפרגנים שהכרתי בחיי. היכולות שלה להישאר צמודה לאהבותיה, עקרונותיה וערכיה ולפרגן באופן כן ואמיתי, בלי שמץ של ספק, קנאה או צרות עין, היו מופלאות בעיני.

הכרתי אותה זמן קצר לאחר שנישאתי ליגאל. חיינו אז כזוג צעיר בקוטג'ים והיא הייתה שכנה שקיבלה את פני באהבה וחום. רינה אירחה לי חברה בשעות הרבות בהן עבד יגאל בשדות הכותנה ואני נותרתי לבדי. היא סיפרה לי סיפורים מעניינים על עצמה ועל בני משפחתה שהיו אהובים עליה יותר מכל והקשיבה בפנים זורחות ובאוזניים כרויות לסיפורים הקטנים שלי מבית המשפט.

שלושת ילדינו שנולדו מאז – שירה, אמיר ורוני, ראו ברינה מעין דודה טובה ונדיבה, שהקפידה לברך אותם על כל הישג קטן בדרך ובעיקר במסיבות ימי ההולדת אליהן התייצבה באדיקות – עד לפני מספר חודשים – עם עוגת הקרמשניט המסורתית והמצויינת שלה וכך הפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת שלנו. הורינו, אחינו ואחיותינו וגם לא מעט מחברינו, הכירו ואהבו אותה מאוד.

רינה אהבה לבוא אלינו כדי לצפות ביחד עם יגאל במשחקי כדורגל, קיבלה בהבנה מלאה את חוסר העניין שלי במשדרים האלה והצטרפה בשמחה גדולה אל ארוחות הערב שלנו.

היא דאגה מאוד כשמישהו מאיתנו היה חולה, הייתה מתקשרת בגאווה ענקית לספר לי על כל התפתחות בחיי אחייניה, אחיינותיה, בני הזוג שלהם וילדיהם והייתה חרדה ממש לשלומו של כל אחד מהם.

רינה הייתה בן אדם, בן אדן טוב שאהבנו. הסבל שלה בתקופה האחרונה ציער אותנו מאוד. למזלנו הגדול הספקנו, יגאל ואני, לברך אותה ליום הולדתה ה-75 ביום ראשון האחרון וכשהיא לחשה לי אז שהיא יודעת "שמכאן כבר לא תקום יותר" הבנתי שהיא נפרדת. יהי זכרה ברוך.

רקפת מוהר