אסף מירון איננו

15.8.1972 – 4.5.2012

בן 39 במותו

.

(מתוך: "שירים שנשארו", קובץ שירי העיזבון של נתן יונתן)

 

 

אח שלי אהוב,

אתמול הסתובבתי עם איתמר בחצר הבית שלך ושל דלית. הוא הרים טלפון ישן מתוך ערימת גרוטאות קטנה, הסתכל עליי ואמר "טלפון. אספי."

אמרתי לו "איתמרי, תתקשר לאספי. תגיד לו שהוא יכול לחזור כבר."

והקטן, החמוד הזה הצמיד את המכשיר אל האוזן ואמר "אספי לחזור." ואז הושיט לי את הטלפון. "אבא, קח."

ורציתי להגיד – אספי, תחזור. תחזור אל אבא ואל אמא. תחזור אל יונתן ואל מיכל. תחזור אל רעיה ואל חגית.

תחזור אל דלית, אספי. תחזור אל גלגול ואל תומצ'יק ואל עומריקה.

תחזור.

אבל שתקתי. רק חיבקתי את איתמר חזק חזק, עד שהרגשתי את הלב הקטן שלו פועם כנגדי. לא רציתי לשחרר. ככה אולי הלב שלי, שנשבר לרסיסים ביום שישי האחרון, אולי הוא יחזור להזרים את הדם אל כל האיברים החיוניים ושוב אוכל להרגיש משהו.

הרבה אנשים באים לבקר אותנו, אספי. חלקם מחבקים. חלקם לוחצים יד. רובם שותקים.

אומרים לי שאני צריך להיות חזק, אספי. בשביל אבא ואמא, שכל אחד מהם איבד כבר אח והם לא יכולים, פשוט לא יכולים לשאת לבד את כל הכאב הזה.

להיות חזק בשביל דלית, שכל כך אוהבת אותך ושמאז יום שישי ממשיכה לעשות את כל התנועות הרגילות, אבל אין לה שום אור בעיניים. ולפעמים היא מסתגרת בחדר שלכם ואני יודע שהיא רוצה לצעוק. אבל היא לא יכולה. אסור לה.

ולהיות חזק בשביל שלושת הקטנים, שעכשיו הם יתומים וזה כל כך נורא שהדעת פשוט לא תופסת. אי אפשר.

אבל אני לא יודע, אספי, לא יודע איך להיות חזק. אתה היית עושה את זה הרבה יותר טוב ממני.

מאז אותו מחזה סוריאליסטי שעבר עלינו בבריכת השחייה, אני מסתובב עם תעודת הזהות שלך בכיס המכנסיים. מדי פעם אני מוציא אותה ובודק. המספרים המודפסים בה אומרים שאתה האח הבכור. אני לא רוצה את התפקיד הזה. רוצה שנמשיך להיות ארבעה. רוצה שכל המילים האחרונות, המפגשים האחרונים, כל המחוות הקטנות והזכרונות יחזרו להיות שוב חסרי משמעות. מחר הרי שוב תבוא בבוקר לאסוף אותי מהבית, ניקח קפה קטן לדרך וניסע ביחד לעבודה. בדרך נדבר על כדורגל, על הילדים. אולי נתכנן איזה טיול. אני אשאל מתי נוח לכם ואתה תגיד שאין מה לקבוע כלום, כי בכל מקרה דלית בסוף תחליט מתי. אני, כרגיל, לא אקשיב לחצי מהדברים שאתה אומר, כי מה זה משנה, מחר הרי שוב…

אח שלי יקר – מאז יום שישי אני לא חולם. אני עוצם עיניים ורואה את הפנים היפות שלך, אבל העיניים עצומות למחצה והן כבויות ואין בהן חיים. והפה שלך פעור, אבל לא יוצא ממנו קול. והגוף שלך מכוסה בסדין. ואמא צועקת "מה קורה, יוחאי? מה קורה?!!!" ואבא מליט את פניו בידיו וממאן להאמין. ודלית בוכה ומלטפת אותך ומנשקת פעם אחרונה, לפני שלוקחים אותך מאיתנו.

ואני רק מבקש שתבוא אלי פעם אחת בחלום. תגיד לי איך גלגול אוהבת שמלטפים אותה בגב, ואיך ללמד את תומצ'יק לשחות ואיך להרדים את עומר הקטנה בלילה.

אמא אומרת שהיה לנו טוב מדי. היה לנו טוב מדי ומישהו התקנא בנו.

עכשיו כבר לא טוב לנו, אספי. לא טוב.

                                                                                         יוחאי

 

 

מאיפה מתחילים?

באחד מן הימים הארוכים האלה בין שבילי הקיבוץ, תמר הודיעה בביטחון מלא, שבטח אלוהים יראה כמה אתה חסר לנו כאן ויחזיר אותך בחזרה.

ואני רק חשבתי לעצמי איך מסבירים לייצור התמים הזה, שמנסה בתמימותו, לסדר את העולם הלא הגיוני הזה בתוך משבצות הגיוניות, שבעצם אלוהים מת לנו יחד עם אסף.

יושבת בפינה בגינה המקסימה שלך ומנסה בכוח לעשן עוד סיגריה, אולי העשן ירגיע קצת את העצב הכואב הזה. יושבת וחושבת איך הזמן מאז אותו שישי בצהריים נראה כמו יום אחד ארוך שבו רק האנשים שבאים מתחבקים ומתחלפים, אך הדקות והשעות איבדו משמעותן ןנעצרו אי שם לפני שבוע. ומתוך כל העצב הזה מנסה להמחיש את דמותך בשברי זכרונות וסיפורים, אולי לשבריר שנייה אצליח להבין שאתה מת. הגוף כבר יודע שלא תחזור אך המוח מסרב להיכנע.

אסף יקר:

זה נורא לחשוב על כך ועוד יותר קשה לכתוב את זה, אך יש באבל משהו שמחבר אנשים וחושף כוחות שלא ידענו על קיומם.

יוחאי אמר שכולנו הפכנו לתומכים: מי בהוריו, מי בילדיו, מי באחיו או בקרוביו. שם בפינה שישבתי וניסיתי לערפל את המציאות עם קצת עשן לא יכולתי שלא להבחין בעוצמתה של המשפחה, בכמות האהבה שהיא מחברת אליה, מתוך עצמה ומתוך הסובבים אותה. זה נדיר ויפה ומחזק.

מבטיחה לך אסף שנעשה הכל כדי לדאוג לכל אהוביך.

אלה מירון

 

 

 

מכתב ל'פסי' (אסף)

אני לא הייתי מוכן. וכנראה שלעולם לא אהיה. זה פשוט לא נתפס, לפני שלושים ותשע שנים נפגשנו ומאז פחות או יותר, לא ממש נפרדנו. גדלנו ביחד מהפעוטון עברנו בגן דולב דרך בית הילדים בלינה המשותפת ואחר כך בנעורים ועד החיילים,כמעט תמיד באותו החדר. אני חושב שהתקופה היחידה שלא היינו באותו החדר הייתה התקופה שנסעתם לאנגליה.

ההורים של שנינו גרו קרוב, ככה שזה רק היה טבעי,שעות בבית של שלומית ואורי, משחקים על הדשא מאחורי הבית. ואח"כ בשלב יותר מאוחר במגרש הכדורסל הפרטי ליד הבית, עם הסל שאבא אורי בנה.

"פסי" זה לא נתפס. זה לא נתפש שלא ניסע ביחד לחג'ג'  לראות משחקים של מכבי בימי חמישי ואם לא נוסעים לחג'ג', אז אצלך או אצלי (אם לדלית אין איזו עבודה שהיא צריכה להגיש).

זה לא נתפס, שיותר לא תבוא להסתפר (לא תמיד בשעה הכי נוחה,אבל אף פעם אני לא אגיד) עם המכונה שלי ונשאיר את שאריות השיער על הדשא וקצת גם בכיור ואז תמר תתרגז עליך קצת ועלי הרבה.

זה לא נתפס, שלא תתקשר אלי ביום שישי בבוקר לשאול אם אני בא לקפה של עזרי ולהגיד לתמר להתקשר להזמין את דלית (כי רק ככה היא תבוא).

זה לא נתפס, אתה כל כך צעיר והיו לכם כל כך הרבה תוכניות, זה לא אמור להיות ככה. אתה אמור לעזור לגל להתכונן למבחן במתמטיקה, ללמד את תום לרכב על אופניים ולשחות , לראות את עמר המתוקה גדלה ונעשית שובבה והחלטית, כן ג'ינג'ית אמיתית.

במקום זה אני יושב כאן עם כאב גדול בלב וכותב לך מכתב פרידה. וזה לא נתפס.

פסי, תמר כבר מסכימה שתבוא ללכלך לנו את הדשא עם שאריות השיער אחרי התספורת ואתה יודע מה, גם את הכיור, רק תבוא….

                                                                             עידן שינדלר

.

מזמור לאסף / בוצי ברות

וזו הפעם קשה מנשוא

וסבתא שלך אומרת לי, אין לך מה להגיד,

הילד הזה הביישן התם והחכם לא שלכם.

הוא הבטחה אלינו, אל סבא וסבתא שלו

ואמא שלו ואבא שלו,

שיהיה בסדר שהעולם יחזור למסלולו.

ומתוך העצב הגדול גדל ילד

ואיתו חזרו הצחוק והמשפחה.

עול כבד לילד אחד קטן

שעמד בו, בשקט הפנימי שלו, וקיים את ההבטחה.

ילד אחד שהוא חבר טוב

ואוהב עוגת שמרים של יום שישי,

שאורז את האוטו מזרנים, מזרנים לטיול,

שילדיו כרוכים עליו מלפנים ומאחור

וחיוכו רך וליבו פתוח אל אשתו השקטה,

והחיים ים כחול ובית וגג אדום.

מה יעשו כולם אבא שלך ואמא שלך והאחים שלך

ודודנים והכיתה שלך מה יעשו כולם

והאישה שלך והילדים שלך

ואיך כל האושר הזה ברגע אחד פריך כל כך

ואולי אולי רק נקראת למילואים בשדות הציד הנצחיים,

ואולי, סבא וסבתא שלך שוב לא יכולים לבד

 

 

שישי בצהריים, ובדלת מופיע אחד השכנים. הוא רוצה להגיד לי משהו, רואה שיש ילדים בבית, קורא לי החוצה. אני רואה שהוא רועד, חיוור, כמעט דומע. אני מבין שתהום הידיעה מפרידה בינינו, והוא רוצה להשליך גם אותי אליה. אני כבר בא, אני אומר, לא ממהר. מניח את הדואר במקום. מרוויח עוד כמה שניות של תמימות. קרה אסון, הוא אומר. צומת? כביש? מי הפעם, אני חושב לעצמי. ואז הוא מספר לי את הסיפור ההזוי עליך – שהלכת לשחות ולא תחזור יותר. עבר כבר חודש מאז, ואני מודה שאני לא מתקרב לתפוש את הדבר הזה.

מותך, אסף אליו את כל האשליות והאמונות שהחזיקו אותנו כאן. שהנה אנחנו בונים, גדלים, מתפתחים, שותלים וזורעים, מולידים ומיניקים. עובדים קשה אבל בסוף יהיה טוב, רק גומרים את התואר, רק מגישים גירסה. בדרך למעלה. שאפשר להגיד לילדים שאבא אולי כרגע לא פה, אבל הוא יחזור עוד מעט מן העבודה. שאם רק נחיה נכון, ומה יותר נכון מלשחות בבריכה, לעזאזל, הכל יהיה בסדר. שהחבר'ה הטובים חייבים לנצח בסוף. לא? אז זהו, שלא.

שבעה, משפחה שבורה, אבל. מה אפשר להגיד? כלום. נשארנו ללא מילים. השכונה הקטנה והמקסימה שלנו, אסף, כבר לא תהיה אותו הדבר לאחר אותו יום שישי.

רענן רז