מי אתן רכזות התרבות?

מור נואמה (הורוויץ) והדס שוורץ (שוחט), בנות וילידות הקיבוץ. שתיהן חיו בחוץ תקופה ממושכת (מור – קצת תל אביב, הרבה חרב לאת. הדס – הרבה תל אביב, קצת חיבת ציון) חזרו לפני מספר שנים ובנו את ביתן (מור – שכונת הבנים, הדס – ליד המרפאה). עבודות נוספות מעבר לתרבות ( מור – ספרנית במשגב. הדס – מנהלנית בית הספר הדמוקרטי בפרדס חנה). מה עשו בעבר? מור – גידול משפחה (בעל בקבע). הדס – תרבות והפקות (תיאטרון בעיקר), חוזרת לתחום.

 למה תרבות?

הדס – לא תכננתי לעשות בשלב זה את התפקיד, ממילא גם כשלא הייתי רכזת התנדבתי הרבה, כחלק מהצוות של יום העצמאות, הערבים של מוטי, הצגת השישים. ככה שזה בא לי טבעי. כשמור פנתה אלי, ידעתי שנעבוד בראש אחד וזאת הייתה הסיבה שהסכמתי.

מור – תמיד אהבתי את התחום והוא היה מאוד חשוב לי, תמיד. התפנה לי זמן בערבים ויש לי הזדמנות להשפיע עכשיו על תחום שהוא מאוד חשוב בעיני.

מה המטרות שהצבתם לעצמכן עם הכניסה לתפקיד?

ביחד – רצינו לחדש הרבה מהמסורות כפי שזכרנו ואהבנו אותם.

הדס – כרגע, הרבה סובב סביב החגים, חלק גדול מהתקציב. זה הכיוון שאנחנו משקיעות בו, אבל אולי יש מקום גם לחשיבה חוזרת ולבדיקה האם באמת יש להשקיע כל כך הרבה בחגים. אולי זה לא מדבר לכל האוכלוסייה? אולי זה יותר מדי מכוון למשפחות וילדים? זה לא ברור לי לגמרי. בסך הכול התקציב לתרבות בגבעת חיים הוא מכובד ומראה על המקום החשוב שלו בקהילה.

מור – האוכלוסייה בשני הקצוות: צעירים וותיקים יותר, שהחגים פחות מדבר עליהם.

הדס – כשעשינו ערבים ליותר מבוגרים (למשל ערב ט"ו באב) דווקא הייתה היענות. לסוכות אנחנו מביאות את להקת "דז'ה וו", אנחנו עושות מסיבה למבוגרים, נראה מה יהיה.

ומבחינת תכנים?

הדס – אנחנו תמיד מחפשות תכנים ייחודיים ומקומיים. לדוגמה בראש השנה, הצוות חשב בהתחלה על נושא יותר כללי, אבל אנחנו מאוד לחצנו על נושא מקומי שקשור לקיבוץ, למרות שהיה יותר קשה. אנחנו כמעט לא קונות תרבות מבחוץ, ומתעקשות על כוחות מקומיים, אנחנו מייצרות תרבות שלנו. מצד אחד, זה קשה יותר, מצד שני, זה יותר יפה ומשמעותי.

מור – במקומות אחרים, אם תשאל אותם מה היה בערב ראש השנה, תראה שלא היה כלום, או הייתה תרבות קנויה, שהם הביאו מישהו, אני חושבת שפה יש מסורת מיוחדת.

אם מדברים על מקומות אחרים בסביבה, יש קשר איתם, רעיונות לפעילות משותפת?

הדס– אנחנו מאוד רוצות ובעד שיתופי פעולה, עם המאוחד זה התחיל ביום השואה, והמשיך עם הפסטיבל שהיה הצלחה אדירה (הקרדיט צריך ללכת לחבר'ה של הפאב במאוחד ולאריאל הרץ שהיה הנציג שלנו)ׂ. בימים אלה אנו נפגשות עם רכזי התרבות מהמאוחד כדי לחשוב על ערב משותף לחורף.

באילו כיוונים אתן רואות את שיתופי הפעולה? המאוחד זה הפרטנר הטבעי?

מור – זה קל יותר עם קיבוץ, והמאוחד זה הפרטנר הטבעי, כי יש קשר בין הקבוצים. ביחס ליישובים אחרים, אנחנו לא פוסלות, אבל אין שם הרבה תרבות מקומית. הם בעיקר "מביאים מתנפחים". אנחנו, בישיבות המשותפות של המועצה תמיד אומרות – "מתנפחים זה לא אצלנו".

הדס – לדוגמה, בקיץ, במקום לקחת מתנפחים, כמו שכולם עושים, עשינו את ערב "שירי ילדים" שהרגשנו שמתאים לנו יותר, או ההפנינג שעשינו ביום העצמאות. גם מאוד חשוב לנו להיעזר בכוחות מקומיים ככל הניתן לכל הצרכים של ההפקות, לדוגמא, דוכני מזון ועוד. אני קוראת לזה "תרבות חברתית", לעזור לכוחות מקומיים משלנו, גם ליצור וגם להתפרנס.

מור – מתוכננים עוד דברים, לא רק לילדים. סרטים, הרצאות. אלו הערבים הכי כיפיים, האינטימיים יותר שעונים לצורך של האנשים לצאת ולהיפגש. והם לא דורשים המון עבודה.

הדס – מצד שני, זה כן דורש הרבה לוגיסטיקה. יותר מ 50 אחוז מהעבודה שלנו זה הלוגיסטיקה, הרבה זמן ואנרגיה מבוזבזים על כך ופחות זמן נשאר לתכנון ולחשיבה על תכנים.

מה זאת אומרת לוגיסטיקה?

כל אירוע שקורה, לדוגמה על הדשא, צריך להביא במות, וכסאות, ושולחנות לקפה, ופחים ועוד ועוד ועוד, זה לא נגמר. הנעורים עוזרים לנו, בתשלום כמובן. אבל רק למעטים יש רישיון לטרקטור. וגם להם לא תמיד יש רצון לעבוד. גם את הטרקטור צריך להשיג ולתאם עם הנוי או שפרירים, מאין לקחת, לאן להחזיר. כשהערב נגמר מאוחר, לא נתחיל לפרק בלילה, אז למחרת צריך לארגן את כולם שוב לפירוק. הרבה מאוד אנרגיות וזמן מבוזבז.

חסר מרכז פיזי שבו הכול מרוכז ולא צריך לשנע?

הדס – אם יהיה מרכז תרבות, זה בהחלט יעזור. הלוגיסטיקה מעיקה, ואני לא רוצה שנעשה פחות כי נירתע מהלוגיסטיקה. אם מתחם בית וינה היה שימושי, זה היה עוזר מאוד. אני יודעת מהעבודה שלי בבית ליסין, כשיש אולם והכל נמצא וקיים אז העבודה היחידה שלך היא למלא אותו בתוכן. אבל כרגע, תראו מסביב, הכיסאות שנשארו מראש השנה, צריך להעביר אותם לאחסון, כי עוד מעט צריכות להתחיל כאן חזרות לערב הבא, ואז צריך להחזיר והכל סובב סביב שינוע וציוד ולוגיסטיקה, ואנחנו סוחבות הכול. אנחנו צריכות לטפטף ולהעביר את הצורך הזה של מתחם מרכזי ומסודר של התרבות.

אילו עוד דברים יכולים לעזור לכן?

מור – כל נושא תורנות החגים, שהיא לדעתי התורנות האחרונה שנשארה. אולי אנחנו צריכים לשנות את המילה, כי המילה מלחיצה. מדובר בשעה מקסימום של עבודה, אנשים חושבים שמדובר במשהו גדול ומעיק, וזה לא. אנחנו גם עושות את כל מה שניתן להכין מראש, כדי שהתורנים יצטרכו לעשות רק את המינימום. אבל כשאנחנו שמות פתקים לשמונה תורנים, ורק שניים מגיעים מתוך השמונה, אז זה גם יוצר יותר עבודה לתורנים שהגיעו, שמגייסים את המשפחות שלהם שיעזרו, וגם את המשפחות שלנו, שעוזרות. זה קורה מתוך מצוקה, כי אנשים לא נענים לפתקים ולתורנויות שלהם. אנשים צריכים להבין שאם הם יגיעו וייענו לנו, זה יהיה טוב יותר לכולם, ולא מדובר בהרבה עבודה.

המועדון מפוצץ…

זה מוביל לנושא של ההד הציבורי של התרבות, ולצורך בפורום תרבות רחב יותר?

מור – אנחנו כל כך עסוקות ביום יום ובמשימות שלו שאנחנו לא מתפנות לחשוב על זה, למרות שאנחנו יודעות שזה מאוד חשוב, וזאת בניית תשתית שאחרי זה תעזור לנו.

הדס – זה גם יעזור עם בעיה נוספת, עייפות החומר של היוצרים שלנו. אנחנו כל הזמן מבקשים מאותם אנשים ושוחקים אותם. אבל אנחנו לא מוצאות זמן לחשוב איך להתמודד עם השחיקה יותר טוב. אולי מינון יותר נמוך של אירועים, אולי מציאת עוד אמנים ואנשים שיתרמו ויעשו. בגלל זה פרסמתי, כדי לחפש עוד אנשים שיכולים ורוצים לתרום.

צריך לחזור קצת גם לדור הוותיק ולבדוק איתם שוב אם הם רוצים להיות בצוותים ולשוב לנצל את הכישרונות שלהם. כרגע אין לנו בצוותים חברים וותיקים (למעט תמי) או חבר'ה צעירים לפני שלב המשפחה. בטוח יש שם כישרונות שאנחנו לא יודעים עליהם. כל הצוותים הם מדור הביניים, בעלי המשפחות ויש שחיקה של האנשים, וכולם בהתנדבות. אנחנו חייבים לבנות את התרבות על התנדבות, אין לנו אפשרות אחרת.

מור – גם חסרים לנו מאוד כותבים, שחקנים ובמאים. יש הרבה מוזיקאים והם תמיד מוכנים לתרום, אבל חסרים לנו אנשים בתחומי המשחק והבימוי, אז הרבה מאוד מהתכנים של החגים מבוססים על מוזיקה. וזה קצת פחות מאוזן.

מור – אני חושבת שלדור שלנו יש סוג של פחד במה, אנשים פוחדים להופיע.

הדס – אחרי אירועי שנת ה-60 חשבנו על לעשות איזה סוג של תיאטרון מקומי, שימשיך קצת את התחום, אבל אף אחד לא הרים את זה. כדאי לעשות אפילו מעין חוג תיאטרון, עם מישהו מקצועי שיכשיר שחקנים ובמאים, אני חושבת שאנשים ירצו את זה.

הדס – אנחנו כן עובדות גם עם הצעירים, הסרט של ראש השנה (עם בני הנוער), והערב עם להקת "דז'ה וו" (בארגון סער לס, נדב יגודה, תום בן חיים ואופיר פרץ). בערב שירי ילדים רצינו שילובי סבים ונכדים למשל… ואנחנו מחפשות הזדמנויות נוספות, ופתוחות להצעות.

לפני כמה זמן כתבתם לציבור על השכרת/נתינת חפצים מהתרבות.

מור – המחסנים די ריקים. נעלמו לנו הרבה מאוד דברים בגלל זה קנינו עכשיו כסאות במקום לשכור (מה שעושה לנו יותר עבודה. שמנו לעצמנו רגל, בגלל שרצינו לחסוך לקבוץ J). עכשיו המחסן מאוד מסודר. ביחד עם אייל, החלטנו שציוד של התרבות אנחנו לא נותנות, כי אין הרבה, וכי זה המון עבודה והתעסקות של מי לקח ומי מחזיר ואין לנו יכולת להתמודד אתה.

הדס – בהקשר של חפצים ומקומות של התרבות, מאוד כואבת לי ההזנחה של בית וינה. יש לנו את המשאב הזה ואנחנו לא עושים בו שימוש. פעם כל המחסנים היו שם, זה היה מתחם כולל והלב השוקק של התרבות. אבל זה משהו שצריך לבוא מהציבור וממוסדות הקבוץ. אשמח מאוד אם יעשו עם זה משהו. אם יכניסו שם מיזוג, זה כבר ישנה את כל ההתייחסות שם, ולטפל באקוסטיקה. ואז זה יכול להיות מרכז של המון דברים, מרכז תרבות אמיתי.

עם איזה מסר אתן רוצות לסיים את הראיון?

מור – כדי שנמשיך כולנו להינות, כולנו צריכים להיות שותפים. כל אחד יכול לתרום, לכל אחד אפשר להתאים את מה שטוב לו והוא טוב בו. והייתי שמחה לקבל משוב מהאנשים, גם אם טוב וגם אם פחות טוב. זה בונה ומלמד.

קשה לקבל משוב מהקהל המקומי, במיוחד בזמן הופעות?

ביחד – זאת ממש תופעה, צריך לכתוב ספר על זה. כולם אומרים לנו על כמה שהקהל בגבעת חיים הוא קשה. וזה כולם, לא רק דור מסוים. במופע של דני סנדרסון אנשים יצאו מגדרם, אבל זאת הפעם היחידה שזכורה לנו. הייתה לנו שיחה ארוכה על זה עם האמנים שמופיעים, וזה לא שאנשים לא נהנים, הם נהנים אבל לא מראים את זה.

מור – אני חושבת שכמו שיש לאנשים פחד במה, זה אותו דבר, יש לאנשים גם פחד קהל, "מה אנשים יגידו עלי אם אני עומדת ומוחאת כפיים". זה מהייקים כנראה. אנשים יכולים לגשת אליך באופן אישי ולהגיד כמה שהם נהנו, אבל יהיה להם קשה לבטא את זה באופן פומבי.

ולסיום…

אנחנו רוצות לנצל את הבמה שניתנה לנו, ולהודות לכמה אנשים – למוטי זעירא האחד והיחיד (רב הקהילה) שאין גבול לנתינה שלו לתרבות גח"א, ליוסי כפרי על המסירות בליווי קבלות השבת והחג ובכלל. לכל צוותי החג הנהדרים שלנו, שבזכותם יש לנו מסורת חגים כל כך מוצלחת. לנגנים ולזמרים שתורמים מכישרונם, ומזמנם למען הקהילה באין ספור שעות של חזרות. לכותבים, במאים, תפאורנים, מעצבים, גרפיקאים, וסתם בעלי טעם טוב על עזרה בכל השנה. לאיל ניסן שפתוח לרוב הבקשות שלנו. וכמובן למשפחות שלנו שתמיד נרתמות לעזור בכל מה שצריך!