כשבועיים אחרי תום מבצע "צוק איתן" פגשתי שלושה מהמילואימניקים העסוקים שלנו אחרי שחזרו הביתה לשיחה על החוויות והמחשבות בעקבות השירות.

תארו בקצרה את היחידה שלכם ומה עשיתם במבצע "צוק איתן"?

יונתן מירון – אני הייתי חלק מחטיבה שתפקידה היה לאבטח את גדר הגבול. הקצינים שלנו כבר קיבלו פקודה כחודשיים מוקדם מאתנו על המשימה. היה ברור שנלך קרוב, אבל לא נכנסים, אלא מבצעים בעיקר משימה של אבטחת ישובים, בדומה לקו בט"ש ואני הייתי סמוך לכיסופים. החשש העיקרי היה מנושא המנהרות, אבל אנחנו לא התעסקנו באופן ישיר איתן. זו יחידה מאוד "מילואימניקית", כלומר, שיחות על הכל – מסקס ובמבה ועד פוליטיקה. בשונה מהשירות הסדיר שלי שהיה בנח"ל בפלוגת "בני משקים" ההומוגנית, כעת אני ביחידה עם אוכלוסייה הטרוגנית מאוד – בני ישיבות, קיבוצניקים ועוד.

אמיר שילה – בסדיר הייתי מפקד צוות לוחמים בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, כיום אני סמ"פ בפלוגת התצפיות של בה"ד 1, אנחנו חלק מהסיור החטיבתי. בה"ד 1 היא חטיבה לוחמת שבה שילוב של מילואים וסדיר (ביניהם הצוערים). משימות הפלוגה הן איסוף מודיעין והכוונת אש (ארטילריה, מסוקים וכו'). הייתה מוטיבציה מדהימה של החיילים. עם זאת, השתדלנו כמה שניתן, לבצע את משימות התצפית מתוך שטחנו כשזו הייתה אופציה.

טל רסיס – גם בסדיר וגם כעת אני קצין תיאום וקישור. זה תפקיד ביחידה שאמונה על תיאום פעולות הממשלה בשטחים. בעקבות הלקחים של עופרת יצוקה הוחלט שלכל מג"ד ומעלה יהיה קצין של היחידה שלנו. למרות שאולי תופסים אותנו בתור "ההומניסטים שמגבילים את הצבא", מטרתנו היא, למעשה, לתת לצה"ל לגיטימציה לפגוע באזור מסויים. כלומר, אם צה"ל פוגע באוכלוסייה אזרחית המבצע נעצר. בעבר אכן קרה שנפגעו מוסדות של ארגונים בינ"ל – כמו האו"ם – שיצרו תקרית דיפלומטית שגרמה לכוח מסוים לסגת לאחור במקום להגיע למקום שאליו יועד. יש לנו חמ"ל משותף עם הארגונים הללו והם מעלים בקשות שונות. למשל, מתוך קווי החשמל שמגיעים לרצועת עזה רק אחד עבד. המצב היה שפעם בשלושה ימים היו מים וחשמל. הזמנו צוות פלסטינאי שיתקן ודאגנו לשיתוף פעולה עם צה"ל כדי שלא ייפגעו. מטרה נוספת שלנו הייתה להילחם תודעתית בחמאס. דוגמא נוספת היא, שבמחנה פליטים מסוים היה משבר מים, אז הכנסנו מכלית מים צה"לית לשכונה. צילמנו את זה וביקשנו שיפרסמו בתקשורת כדי שיראו את היחס של צה"ל לאזרחי הרצועה. אבל זה לא הגיע לדעת הקהל הישראלית או בכלל.

נתחיל מההיבט הצבאי-מבצעי. במה אופיין לדעתכם המבצע הזה?

אמיר: למעשה לא היה קו הפרדה בין כוחותינו לכוחותיהם, וגם קו הגבול לא עשה זאת. בגלל בעיית המנהרות, שלעיתים פתח היציאה שלהם נמצא בתוך שטח ישראל אתה מוקף 360 מעלות בכוחות אויב פוטנציאלים. כל האזור למעשה הוא אזור לחימה. גם כשאתה ישן בבסיס או בישובים ישראלים היה חשש מתקיפות אויב. אסור להיות זחוח, כי אין הפרדה. חלק מהתקריות קרו כאשר חוליות מחבלים עברו את הגדר והפתיעו את חיילי צה"ל.

יונתן – זה כמובן גם נכון לגבי השטח שבתוך רצועת עזה, שהיא מבחינת הצבא תמיד תחום אפור. יש בו גם אוכלוסייה צפופה ובעבר גם היו אזרחים ישראלים שגרו בגוש קטיף. בסדיר היינו בלבנון והיה יותר ברור מי טוב ומי רע. השטח לא היה בנוי צפוף כל כך ולא מיושב בכל כך הרבה אזרחים.

אמיר – זה בהחלט היה בעייתי. על החיילים שלי ירו פצמ"רים מחצר מסגד ופגזים אף נפלו כ 3 מטרים מהם כשהיו במשימה. פניתי אל המח"ט שיזיז את הכוח שלי במיידי מהמקום או שיוריד את המסגד – להפתעתי הוא לא הסכים לאף אחת מהאפשרויות. עד עכשיו אני בתחושה קשה עם ההחלטה הזו, אך בנס חיילי יצאו ללא פגע מהאירוע.

טל – כאן נכנס החלק שלי. כל דבר שרוצים להרוס, צריך להפליל אותו. או שירו משם, או שיש נשקים, או שיש אנשי חמאס.

יונתן – מאוד החמירו את ההנחיות לגבי להיכן מותר ואסור לירות, אבל לדעתי יותר מהפחד שחיילי צה"ל יירו אחד על השני ופחות מהחשש לאזרחים.

טל – בלי ספק היו חיילים שנהרגו בגלל החשש מ"דו"ח גולדסטון 2".

אמיר – מבחינה פוליטית אני בשמאל ובעל גישה הומנית, אבל התחושה שלי הייתה שהצבא הומני מדי. טל מדבר על הפללה – היו לי חילופי דברים קשים על הרקע הזה כי קרה לדוגמא, שנאמר לי שמטרה שלנו אינה מופללת מספיק עפ"י קריטריונים מאד נוקשים –  באנו להילחם או באנו לשחק? בהפסקות האש ראית קבוצות של גברים מעבירים על טרקטורון ציוד ממקום למקום. ברור לך שזה אויב חמוש, אבל אתה לא יכול לעשות כלום.

טל – כי צריך להילחם לא רק צבאית אלא מדינית. בלבנון נלחמת מול מדינה ובעזה אתה נלחם מול ארגון טרור שיודע להשתמש בפן התודעתי בצורה מעולה, יותר טוב מאיתנו.

אמיר – אתה חושב על עקרונות המלחמה שלמדנו בבה"ד 1 וזה פשוט כאילו כבר לא רלוונטי. בסוף אתה פשוט מרגיש שלעיתים מסכנים את חיילי צה"ל כי צריך לעמוד בכללים חדשים.

האם החיילים של היום, הסדירים, מחונכים אחרת?

טל – קצין האג"מ שישב לידי כל הזמן התעצבן שבאתי אליו עם שאלות והערות כדי לבדוק אם מקום מסויים "מופלל". אבל בשבוע האחרון הוא פשוט נתן בעצמו הוראות לאף אחד לא לירות ולא לפגוע באזרחים מבנים בינ"ל. רצו להעביר את האחריות לחמאס ולהיות בסדר עם דעת הקהל העולמית, אבל לדעתי לא הצלחנו. הנה סיפור לדוגמא: אחד הקצינים שלנו מהצנחנים ראה שמגיע לקראתו אדם זקן. למרות שהנחו אותו בערבית לעצור הוא המשיך. ראו שהוא בוכה ולא רוצה להתקרב אליהם. ברקע כל הזמן יש מאבק בין החיילים הצעירים שרוצים לירות והמבוגרים שמנסים להבין מה קורה. בסופו של דבר ראו עליו רימונים והבינו שמכריחים אותו להתקרב לכוחות כדי לפגוע בהם בניגוד לרצונו. בסוף ירו והכותרת היתה צה"ל ירה באזרח קשיש.

מלבד ההיבט המבצעי, איך החוויה להיות חיילי מילואים, ועוד מבין הוותיקים שבהם?

אמיר – לי היה חייל ששבועיים לפני המבצע נולדו לו תאומים בכורים. זו בהחלט נקודה ש"יושבת" עליך כמפקד כשאתה שולח חייל למשימה. מצד המילואימניקים הצעירים יש הבנה כלפי בעלי המשפחות. אתה לוקח בחשבון את מי תשים בתצפיות המסוכנות יותר, או במשימות קשות יותר, אך בסופו של דבר, חייל הוא חייל ומתרכזים במשימה. תובנה חשובה נוספת שלי הייתה עצם החיים שם כחודש באזור הזה שנקרא "עוטף עזה". לנו במרכז יש 2 דקות להיכנס למרחב מוגן, זה פתאום נראה הרבה זמן. ב-15 השניות שיש להם – פשוט אין לך את זה. להורים אין זמן לוודא  שכל הילדים יכנסו למרחב מוגן.

יונתן – לי היו שיחות עם כמה מהתושבים מהאזור. יש לי חבר שמשרת יחד איתי ומשפחתו חיה בניר עם. היה להם חשש מתמיד לחדירות, חשש מירי של פצמ"רים.. הם פנסיונרים ולא חושבים על עזיבה, אבל רואים את הצעירים יותר והלב נשבר.

אמיר – אני דיברתי עם אחת התושבות המבוגרות מאחד היישובים והיא אמרה לי שהיא כבר הגיעה לאיזו השלמה עם המצב והיא לא באמת רצה לשום מרחב מוגן. אני מאוד מודאג מהמצב שחבל ארץ שאין עוררין על כך שהוא בישראל – הנגב – פשוט יגיע לכדי סכנת נטישה.

איך התמודדתם עם החשש מהבית על האזור המסוכן שאתם נמצאים בו?

טל – אני בטעות אמרתי למיכל באיזה אזור אני נמצא… מאז כל פעם שדיווחו על אזעקה באותו האזור היא דאגה כמובן. עשיתי טעות, כי הרי ברור שלהיות במילואים בזמן לחימה זה מסוכן, אז למה להוסיף על כך?

אמיר – היחידות של טל ושלי עבדו בצמוד ולהערכתי לא הושם מספיק דגש על מיגון והגנה. החמ"ל שטל ישב בו היה לא ממוגן כלל. בבסיס שהיינו הרגשתי שקיימת זחיחות בנושא האבטחה, כביכול, המקום בתוך הארץ ובטוח, ולכן לא חששתי גם לעשול את הנושא בשיחה ישירות מול מפקד האוגדה.

עם אילו תובנות ותחושות סיימתם את שירות המילואים?

אמיר – התחושה שלי היא שמשקרים לציבור. אם אומרים שהשמדנו עם מערך הרקטות והמנהרות, אז איך זה שהם ממשיכים לירות ולייצר אפילו שיאים חדשים של ירי?

טל – לדעתי כולם יודעים את האמת והיא שאין ממש פתרון. אנחנו נמצאים מול ארגון שמאמין בג'יהאד ובאופן כל כך עמוק שאין להם שום פתרון אחר חוץ מאשר להילחם ביהודים ובמדינת ישראל. מהצד שלנו אין ראש ממשלה שיורה על כיבוש הרצועה. מצד שני לדעתי בסופו של דבר רק פתרון מדיני באמצעות צד שלישי יפתור את הבעיה.

אמיר – אני לא רואה את הבעיה. מדינות אירופה לא יצאו ממש נגדנו (שתיקה בהסכמה), מצד ארה"ב יש לגיטימציה לפעולה וגם מצד הציבור יש לגיטימציה רבה.

טל – אבל לגיטימציה למה?

יונתן – לגבי ההתלבטות של אם להיכנס לעזה או לא – לדעתי אין לי יתרון על מישהו אחר שלא לחם שם. אני משתדל לחשוב שיש הגיון מאחורי המהלכים של קובעי המדיניות. זה באמת מאוד מסובך ולדעתי צריך לעבור עוד זמן כדי לדעת להעריך מה כיוון ההתרחשות. גם בשטח שם התחושה הייתה שהמציאות כל כך מורכבת ושנקודת המבט שלך מאוד מצומצמת. מבחינתי הקושי הגדול היה להתמודד עם הבית שנשאר מאחור והחששות. יותר קל ללכת למלחמה בצו 8 לעומת שמירה על מעלה שומרון ז'.

טל – להיות שם זה כמו להיות בחו"ל. חיים אחרים. זה פשוט גיהינום של 15 ש' של למצוא מחסה. ביישובים שם התושבים לא יכולים ללכת לחבר. אי אפשר ללכת לסופר. חיי חברה. אתה מגיע הביתה זה כמו לחזור מחו"ל.

אמיר – היה טעם של בית. טל הביא לי 2 משלוחי עוגיות… זה היה כל כך כיף! קופסה מרויטל, אחת ממירב ואחת מאיילת מבחינת החזרה – כשהייתי בסדיר בלבנון היה לי מאוד קשה לראות איך במרכז הארץ השגרה נמשכת. הפעם הרגשתי שאני חוזר ופשוט יש אושר גדול לראות את כולם. מאז סיום המבצע עברו שבועיים והמצב שם שוב מחמיר אני פשוט לא מבין למה החזירו אותי. לא שאני רוצה לחזור אבל תחושת התסכול גדולה.

טל – אני הלכתי עם מוטיבציה גבוהה, אבל חייב לציין שאם הבן שלי יוגב היה מאושפז בשניידר גם צו 8 לא יזיז אותי. היתה לנו במשפחה שנה קשה מבחינת הבריאות של הילדים ויחד עם הנכונות ללכת למילואים זה מאוד מורכב.

תודה רבה ששיתפתם אותנו. לצערנו נראה שפתרון עדיין לא נמצא ושעוד ניאלץ להתמודד עם עימותים אלימים באזור הזה. בינתיים התאקלמות מהירה בשגרה הבייתית.