עדי רודיטי מספרת על החלום שלה שהפך למציאות: 'הבית- השראה נשית', על הבלוג שהיא מפעילה כבר כמעט שלוש שנים ועל שאר הפרויקטים שהקימה בתחום טיפולי הפוריות וההעצמה הנשית.

במבנה שבו שכן "פלאפל נחמני" עד לפני שנתיים, נמצא כעת מיזם חברתי-עסקי המהווה בית חם, מעודד ותומך עבור נשות עמק חפר. נפגשתי עם מייסדת "הבית – השראה נשית" בביתה, כשלידנו שני הילדים שנולדו לה ולבעלה רוני רטר (ארבל בן השלוש ובארי בן שבעה שבועות) לאחר טיפולי פוריות מפרכים, שהפכו אותה לכוהנת של הנושא הרגיש, ולהשראה עבור נשים רבות שניסו ועודן מנסות להיכנס להריון. היא מתגוררת פה כחמש שנים, גדלה בפרדסיה הסמוכה, בת 33 אבל נדמה שכבר עברה והספיקה לעשות המון דברים שלאנשים אחרים קורים במשך חיים שלמים – אם בכלל.

עדי, איך נולד הרעיון להקים את "הבית"?

זה חלום שהתבשל אצלי שנים, משהו שתמיד היה בראש שלי והלך איתי מגיל מאוד צעיר. נשיות העסיקה אותי המון בעקבות סיפור אישי שחוויתי בגיל 18 והנושא תמיד העסיק אותי. בנוסף, אני אוהבת מאוד יצירה ופריטים מיוחדים: חפצים עתיקים, בדים, סרטים, קופסאות, מסגרות של תמונות וכולי… דברים שאני אוספת מכול מיני מקומות בעולם. כשהתבגרתי, לאחר שסיימתי שני תארים ראשונים, האחד במדעי התנהגות ומשאבי אנוש והשני במשפטים, הייתה לי תחושה שאהיה בסופו של דבר יועצת ארגונית ורציתי גם לשלב את הידע הפרקטי עם האהבות והתשוקה שלי – אבל אף פעם לא ידעתי אם וכיצד הן ישתלבו. כשהכרתי את רוני לפני שבע שנים, וקיבלתי "במתנה" את טיפולי הפוריות (לקח לנו ארבע שנים להביא את ארבל) שהיו מאוד מאתגרים עבורי, התחדדה אצלי התחושה שהחיים מאוד קצרים, ולכן התחלתי לכתוב את הרעיונות שלי, כדי שיום אחד אולי אוכל לממשם. כשפתחתי את הבית, פתאום הכול התחבר לי, ולמעשה גיליתי שכל אותם רעיונות שהעליתי על הכתב, קיבלו חיים משל עצמם.

די בספונטניות – כשהפלאפל נסגר והמבנה התפנה, החלטתי שאני הולכת ועושה את זה. אגב, זה קרה ללא מחשבה עסקית, נכנסתי להרפתקה הזו כדי להגשים את החלום שלי: בית המשלב בין נשיות, תוכן ויופי שאני מאוד אוהבת. בתוך תוכי אני מאמינה שבגלל שהגשמתי את עצמי ולא עצרתי את חיי בעקבות הטיפולים – בואו של בארי לעולם התאפשר.

בחודשים האחרונים הכנסתי שותפה: ענבל המקסימה שפנתה אלי במטרה שאפיק אירוע לכבוד אמא שלה, שבמקרה גם הייתה הגננת שלי. ענבל סיפרה שהחלום שלה הוא לנהל מקום כזה, אז היא הגשימה אותו, ובינתיים היא עושה את זה מדהים.

מה המטרה של המקום ומה מתרחש בו ביומיום?

המקום עבר כל מיני גלגולים, שגם שיקפו תהליכים אישיים שלי, והיום בעיקר משמש כבית לנשים. המיקוד הוא לנשות עמק חפר במטרה לייצר קהילה אזורית. במקום מתקיימות סדנאות, הרצאות בתחומי נשיות, לייף סטייל, אימהות, נשים עצמאיות ועוד. בנוסף אני מפיקה במקום אירועים אינטימיים; ימי הולדת, פגישות מחזור, מסיבות רווקות ועוד… השאיפה היא שבחודשים הקרובים הוא יהיה מלא כל הזמן בפעילות נשית שוטפת: כשאני אחזור מחופשת הלידה אז אני מתכננת לתת יותר מקום לעולם הפוריות; הרצאות וסדנאות, שיתופי פעולה עם אנשי מקצוע וליווי ותמיכה לעסקים בתחומי הפוריות.

מי עיצב את ה"בית" כל כך יפה?

אני: המקום בנוי מדברים שאספתי לאורך השנים. יש לי ראייה ויזואלית רחבה, ותמיד כשאני נכנסת לבית חדש אני רואה בעיני רוחי כיצד הוא אמור להיראות. ופה, בגלל הספונטניות, לא ממש ראיתי את התוצאה הסופית ועיצבתי אותו שלב אחר שלב, "על הדרך". גם רוני ייעץ לי ושיפץ שם הרבה דברים, יש לו ידיים טובות! מיום ליום אני יותר אוהבת את התוצאה.

ספרי על הבלוג שהתחיל את הכול.

קראתי לבלוג "הרטר'ס" אבל הוא לגמרי שלי. עם זאת, לרוני מעולם לא הפריע להיחשף, כי הוא הבין שאני מרגישה שמדובר בשליחות. זה התחיל כתרפיה אישית שלי עם צילומים עצמיים חושפניים, ללא כל כוונה לשתף אותם ברשת; כשהתחלתי לצפות בהם, היה לי ברור שהחשיפה שלהם ברשת תעזור לנשים רבות להתמודד עם התהליך ולהזדהות. כיום, שנתיים וחצי מאז שהשקתי את הבלוג, 'הרטרס' הוא מיזם חברתי, ומהווה בית תומך רגשי ומקצועי לנשים שנמצאות במסע לאימהות. המיזם כולל היום עשר מתנדבות בתפקידי ניהול שהן שותפות לדרך שלי, והיד עוד לגמרי נטויה.

הפעילות שלי מתמקדת באון-ליין (באינטרנט) בעיקר ברשת החברתית, הפייסבוק, שם יש לנו למעלה מ- 6,000 נשים במספר קבוצות סגורות, כשלכל קבוצה יש אופי ומטרה שונים. פרויקט הדגל במיזם נקרא "ביחד במסע", שבאמצעותו אני מחברת בין נשים שעוברות ועברו טיפולי פוריות, כדי שיתנו כתף אחת לשנייה במסע להוֹרוּת. תופעת האי-פוריות היא כל כך רחבה, ויש כיום המון נשים שעוברות מסע ארוך וקשה אל עבר האִמהוּת; לא מדובר רק בטיפולי פוריות אלא גם בלידות שקטות, הפלות ועוד תופעות דומות. בימינו להיות הורים זה נס, ועוד יותר מזה – לילדים בריאים. אני חושבת שאין מענה מספק לקהילה הזו, כי הרבה זוגות בוחרים לא לשתף. גם אלה שמשתפים לא באמת יודעים את מי לשתף ואיך להתחיל בכלל. ליוויתי עד היום אלפי נשים בתהליך הזה בהתנדבות מלאה, ואני רוצה שזה יישאר ככה לעד – לעשות זאת מכל הלב. אני מבינה עד כמה זה עושה להן סדר בתהליך כי רובן בסופו של דבר הופכות לאמהות, וזה מדהים להיות חלק מזה. זו יצירת חיים!

לא חששת לחשוף את עצמך בנושא כה אינטימי, במיוחד כשאת חלק מסביבה קיבוצית סגורה?

רציתי להשיק את הבלוג אבל אז נכנסתי להריון והחלטתי לחכות, כי לא ידעתי באמת איך הוא יסתיים, והייתי מאוד סקפטית לגביו; אמרתי תודה על כל יום שעבר בשלום. החרדה הייתה בלתי נשלטת ופחדתי לאבד את ההריון. אחרי שילדתי, חששתי שישפטו אותי ברשת החברתית; דווקא על התגובות של אנשים שמכירים אותי פחות חשבתי, כי לא אכפת לי מה אנשים יחשבו עליי – הרי אני יודעת מי אני. אבל בוא נגיד שפחדתי ש"יסקלו" אותי ברשת בגלל החשיפה האינטימית הזו. צילמתי את עצמי כל יום, ובסך הכול מעל 1,000 סרטונים שבהם תיעדתי את כל התהליך שרוני ואני עברנו! אהיה כנה ואומר שאני חושבת פעמיים לפני כל תוכן שאני מעלה לאינטרנט, ומשתדלת לשמור על ניטרליות, מבלי לעורר מהומות. זאת אומרת שאני לא באה לבלוג הזה ממקום של הבעת דעה על כל דבר שקורה, לא מערבת פוליטיקה ולא עושה את זה על מנת לנסות לעשות שינוי חוקתי, לפחות כרגע – אלא אני מגיעה לזה נקייה. לכן אני לא מפרסמת שום חברה, מרפאה או בית חולים, על אף שפנו אלי כבר הרבה כאלה. אז תמיד יש חששות, לא מול הקיבוץ אלא מהתגובות ברשת, בגלל "היד הקלה" שעל המקלדת.

לסיום, יש משהו נוסף שחשוב לך לומר לתושבי הקיבוץ ובכלל?

אני מאוד אוהבת לחיות בגבעת חיים איחוד, על אף שחששתי לבוא לגור כאן; לא ידעתי איך זה יהיה, הן מבחינה משפחתית והן מבחינה חברתית. אבל מהרגע הראשון הרגשתי שהקיבוץ הוא הבית שלי ואני אוהבת את האנשים פה.

הייתי רוצה לראות את ה"בית" נותן במה ליצירת קהילה נשית מקומית, בתחילת הדרך חשבתי ליצור ערב לנשות הקיבוץ בלבד שיתקיים אחת לחודש, לשם המפגש והגיבוש החברתי – ואני מקווה שזה עוד יקרה.

מוזמנות ומוזמנים להתרשם, להתעדכן ולקחת חלק במיזמים של עדי: 'הבית' בפייסבוק: הבית- השראה נשית, בלוג 'הרטרס' אתר האינטרנט: www.retters.co.il , בפייסבוק: הרטרס – רוצים להיות הורים, פרטים נוספים על המיזם: http://odregaima.vp4.me/retters

לכתבות קודמות של עמית