מידי פעם אני נוסעת ברכבת לתל אביב.

אחרי נסיעה של 40 דק' (!) לתחנה, וצעידה קצת ארוכה ממעבה היער (כי אין חניונים בתחנת חדרה), אני מגיעה לרציף כשהרגליים כבר קצת כואבות. מקווה שהרכבת תגיע בזמן, שלא יירמסו אותי בזמן העלייה לרכבת, ויש לי אשליה, שעדיין לא התאמתה אף פעם, שיהיה לי גם מקום ישיבה.

זהו, אני בקרון. יום ב' שעה 08.10. הרכבת עמוסה. אין מקום ישיבה! על רוב הספסלים חיילים צעירות וגם צעירים בדרכם ל… הם עלו בתחנות הקודמות. ברור שעכשיו כבר אין מקומות.

מנסה להיכנס לקרון כדי למצוא לפחות אחיזה נוחה, כבר מבינה שאצטרך לעמוד כל הדרך.

גבר צעיר חוסם את המדרגות.

אני אומרת: "סליחה, אפשר לעבור בבקשה?"

הוא עונה לי: "סלחתי" אבל לא זז. צעד גדול, דחיפה קלה, עברתי מכשול אחד.

מצאתי מקום עמידה. שמתי את התיקים שלי על שולחן.

על המושבים סביב השולחן יושבות שתי צעירות נאות ומולן שני בחורים בשנות ה-20.

הם רוטנים. מתעלמת מהם. מקווה שאולי יציעו לי לשבת… לא קורה.

אני מנחמת את עצמי במחשבה, שאולי זה בגלל שאני נראית צעירה.

עוד אשליה – אני כבר בת 64, מותר לי לצפות שיפנו לי מקום ואוכל לשבת בנסיעה הבאה. אני מתייאשת ומתיישבת על הרצפה לרוחב הקרון (עם שמלה…).

למרגלות ספסל עליו יושבים חיילים. הם כמובן לא מגיבים. מתעלמים.

מאוד מתחשק לי להעיר להם, להעיר אותם. יעשו צעד גדול מעלייה ביציאה, אבל לא יציעו לה מקום ישיבה.

התחלתי את המסע עם כאב רגלים. סיימתי עם כאב לב והרבה סימני שאלה.

אף אחד לא חינך את הדור הזה? למה הם כל כך אדישים וקהים?

איך ומתי אבדה החמלה? איך ומתי גסות הרוח והחוצפה השתלטו על המרחב הציבורי?

יש סיכוי לשינוי? האם הילדים שלי הפרטיים היו קמים ומפנים מקום לאדם מבוגר מהם?

באופן אירוני, כשאני מגיעה לתל אביב, עומדים על הרציף "פקחים" שלובשים ווסט צבעוני ועליו כתוב "סיירת נימוסים רכבת ישראל".

לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

ועוד תהייה: נימוסים ודרך ארץ הם עדיין בחינם. למה דווקא עליהם מוותרים בקלות כזו?