גבעת חיים איחוד שוכנת על שתי גבעות: זו של מגדל המים וזו של בריכת השחייה.
חברי כפר סאלד שהגיעו הנה מישוב ששוכן לרגלי הרי הגולן, שאלו בלעג: היכן הגבעה של גבעת חיים? ומיד גם קבעו שכנראה לא מדובר ב"גבעת חיים" אלא ב"רמת חיים" שהיתה גבוהה משלהם…

בימי קדם ועד לפני כ-600 שנה היה האזור כולו מכוסה ביער. יער של שיחים קוצניים, סידריות, עצי אלון ועוד. ביערות אלו חיו גם זאבים, דובים, צבאים וציפורים דורסות.
לפני כ-20,000 שנה חיו ביערות אלו גם בני אדם, כנראה נודדים, ומה שנותר מהם הם כלי צור מעובדים להפליא. היות ואבן צור לא נמצאת בסביבה הקרובה, וגם לא בסביבה הרחוקה, יש להסיק שנוודים אלו נדדו ממרחקים גדולים עד לבואם אלינו. בין הכלים שמצאנו היה גם גלעין (נוקליאום) – גוש אבן שממנו התיזו נתזים להכנת חיצים וסכינים.

מעיינות או נחלים לא היו, ומי הגשמים התנקזו לנחל אלכסנדר וממנו לים. שפת הנחל שימשה כנראה במשך דורות רבים כנמל. בשנות השלושים, בימי המנדט נהגו ערביי אום חאלד (כיום בנתניה מול הקניון, במקום בו בית המשפט, בית הדואר, התיאטרון ותחנת המשטרה) להשיט את האבטיחים כדי למכרם ביפו או בחדרה.

כנראה נחל אלכסנדר

בתקופת התנ"ך בני ישראל לא שכנו כאן. הם שכנו כמו רוב היישובים הערביים כיום, לרגלי ההרים במזרח.
ההיסטוריון של ריצ'רד לב-ארי מתלונן קשות על התלאות, המארבים, וחיות הבר ביער השרון כאשר צבא הצלבנים עבר מעכו לארסוף (אפולוניה, הרצליה כיום).

את שרידיו האחרונים של היער עקרו הטורקים במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כדי לספק חומר דלק לקטרים ברכבות.
עם כיבוש הארץ ע"י הטורקים במאה ה-15 התדרדר המצב בארץ. איש לא היה מעונין לטפל באדמות, וכך נסתמו כל שפכי הנחלים לים, והבקעות הפכו בעיקר בחורף לביצות, שבמרוצת השנים דגרו בהם יתושי הקדחת, שהפכו את כל מישור החוף ל"ארץ מקוללת".
הגשמים והרוחות גרמו לסחף אדמות הגבעות, ונותרה אדמה חולית ודלה.

עניי העניים שבפלחים מכפרי ההרים התישבו בכפרים קטנים, בחושות (בתי חימר). הם שתו מבורות מי גשמים וניסו לעבד את האדמה הדלה, שבעצם הייתה שייכת ליושבי כפרים בשומרון. הם היו צריכים להעביר לאריס שישב בקקון או בכפר ליד טול-כרם, את מחצית היבול שהוא היה חייב לבעל הקרקעות העשיר שישב בדמשק או בבירות.
הפלחים זרעו שעורה, חיטה או אבטיחים. הם חרשו במחרשות עץ ואני עוד זכיתי לראות פלח שחרש במחרשה שהיו רתומים בה חמור ו… אשתו.
יבולם היה עד 35 ק"ג לדונם, ומה גאים היינו אנו כאשר היבול בשנים הראשונות היה של 400 ק"ג לדונם! וכיום הגיעו בתחנת נסיונות בגליל ליבול של 2000 ק"ג גרעינים לדונם!

לא היו כל דרכים באזור בגלל הביצות בחורף והחולות בקיץ. דרך המלך: טאריק אל סולטאן, עברה לרגלי ההרים, ראש-העין, קלנסואה, טול-כרם, קקון (בעקבות "דרך הים" הרומית).
הנכנס היום בשער הקיבוץ, לכוון המסגרייה והנגרייה, עובר ליד עץ איקליפטוס גדול המוקף בשיחי צבר. כאן שכן כפר החושות – מנשיה.

ב-1947 לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ברחו – נגד בקשתנו הנמרצת – כל תושבי הכפר מזרחה אל הכפרים הגדולים, והכפר נהרס. לאחר זמן קצר לא היה זכר לחושות ורק שיחי הצבר ומעט עצי איקליפטוס הזכירו את מה שהיה פעם כפר. והשטח צורף לגבעת חיים.

בשנת 1950 החליטו בגבעת חיים שיש צורך במקום חדש לבריכת השחייה שהחלה להתפורר, וקם הרעיון לנטוע על גבי החולות מצפון, עצים, וביניהם לבנות בריכת שחיה חדשה. העצים שנטעו בט"ו בשבט, הם האורנים הגבוהים ליד מגדל המים שלנו.
במפת האדמות של ישראל הצעירה כתוב על גבי השטח המהווה כיום את קיבוצנו – אדמה שאינה ראויה לעיבוד!

בשנת 1951 שימש האזור כשטח-אש לאימונים לכוחות צה"ל. הייתה זו השנה הראשונה של גיוס אימון מילואים. אני – כמפקד, ביצעתי תרגיל של אש-חיה בגבעות שלנו. הפלוגה שלי ירתה בכל סוגי הנשק, כאשר חיל האוויר מפציץ את השטח שהיום הוא אליכין.
כאשר הוחלט לבנות קיבוץ חדש, החלו ליישר את השטח ולסתום את כל הערוצים. בגלל החשש מסחף בחדשי החורף החלו מיד בשני דברים: סלילת דרכי כורכר כדי לאפשר להעביר חומרי בניה, ושתילת דשאים לעצירת הסחף.

בשנה הראשונה הצעתי לילדים לאסוף אבנים בגבעות החוליות. הודעתי שעבור כל אבן יזכו בעשרה בולים. רוב האבנים זרקתי אך זכיתי במספר כלי צור יפהפיים. ילד אחד הביא לי רימון יד ללא מנוף, כנראה שריד לתרגיל האש שביצעתי כמה שנים קודם לכן. ילד אחר הביא לי תג מנחושת שכנראה נפל מכתפו של חייל בריטי כאשר ניצב עם יחידתו מול חברי הקיבוץ בעת המצור הגדול על גבעת חיים בנובמבר 1945, ושבו נפלו שמונה יהודים.

בשנת 1953 נכנסנו, שרהל'ה ואני, לבית בנוי עם שירותים בתוך הבית – לראשונה בחיינו בקיבוץ, 20 שנה לאחר בואנו ארצה.
כאשר ידידי ראובן הישראלי ז"ל נכנס לדירתו הוא אמר לי: "מכאן אצא רק עם הרגליים קדימה".

ואת זאת אני מאחלת גם לעצמי… (מ.א)

ועוד מוזמנים לראות את הסרט על עמק חפר בארכיון שפילברג