על רקע המלחמה שבאה עלינו (או שהבאנו אותה עלינו) כרעם ביום קיץ בהיר, מצאתי לנכון להיפגש עם שלומית בן יון, דבורה חילי ותרצה מדיני ולשמוע מהן על פעילותן למען דו קיום ושכנות טובה עם שכנינו מכפר קרע שבוואדי ערה.

אקדים ואומר, שבעיני, ועל אחת כמה וכמה, בתקופה זו, בה הגזענות עולה על גדותיה, ויש תסיסה ושנאה ופחד, הפעילות הזו, של קבוצה מנשות הקיבוץ, היא אי של שפיות, ציונות אמיתית ואזרחות למופת, לפחות כפי שאני רואה אותה.

נתחיל מהסוף.

מאז חטיפת שלושת הנערים ורצח הנער הערבי מתקיימות מדי שישי אחה"צ הפגנות שקטות, הקרויות "שכנות של שלום – זה לא חלום". אנשים, יהודים וערבים מגיעים לבושים לבן, ועומדים בשורה, מחזיקים ידיים. המטרה, להראות שאפשר גם אחרת. כפי שתרצה מדיני אומרת "אנחנו והם, כאן, עכשיו ולתמיד (זו המציאות) והמעט שאפשר לעשות הוא ליצור שכנות טובה, לקבל את השני ולהבינו, גם אם לא מזדהים עם דעותיו".

ואם נלך שנתיים אחורה,

בשנתיים האחרונות נפגשת מדי שבועיים קבוצה מעורבת של נשים, ערביות, מכפר קרע, ויהודיות מגבעת חיים, כולן בגילאי 50+, רובן אימהות וחלקן כבר מבורכות בנכדים, נפגשות ומדברות.

כשחושבים על זה, אנחנו לא מכירים בכלל את שכנינו, רובנו לא מבינים את השפה, לא מכירים את התרבות, את הדת (שתופסת מקום חשוב בחיים התרבותיים).

בקבוצה נוצרו יחסי קרבה חמים, מדברים על הכול, שיחות חולין, מתכונים, חולקים שמחות, אבלות ומחלות, מדברים על הבעלים, על הילדים והנכדים, חולקים חיים. מגיעים גם לנקודות כואבות, תעסוקה במגזר הערבי בכלל ותעסוקת נשים בפרט, מעמד האישה, גזענות.

סיפור שממחיש את הפערים:

באחד הביקורים, סיירה הקבוצה בכפר קרע, והשקיפו על העמק הנפרש מערבה מהכפר, לאזור כפר גליקסון. עבור הנשים הערביות אלו אדמות כפר קרע שנגזלו מהן במלחמת השחרור. הן סיפרו על השינוי במרקם החברתי והתעסוקתי, שחל אצל נשות הכפרים בוואדי ערה, אחרי מלחמת השחרור. בעקבות כך שאדמות הכפרים עברו ליהודים, מקור הפרנסה החקלאי לא היה קיים יותר. הגברים יצאו לעבוד, בעיקר בבניה אצל היהודים, והנשים, שלפני המלחמה יצאו לעבוד בשדות, חזרו להיות עקרות בית משום שלא היו יותר שדות. עבור הנשים זו הייתה חזרה אחורה, ולקח זמן, כשני דורות עד שנשים החלו לצאת לעבוד ולהיכנס למעגל התעסוקה.

עבור רבים מאתנו, ההיסטוריה הזו שקופה, אנחנו חווים את התקופה הזו מנקודת מבט אחרת לגמרי. והנה הגיעה המלחמה הנוכחית "צוק איתן", שיצרה פער גדול, לא בתפיסת העבר, שאתה אולי קל יותר לחיות, אלא בתפיסת ההווה. דבורה ושלומית מספרות עד כמה הדרך בה כל צד ראה ורואה את הדברים שונה ובמובן מסוים בלתי ניתנת לגישור, לחלק מהנשים יש בני משפחה בעזה והן חיות את הסבל של משפחתם שמופגזת ונפגעת ורואות בישראל אחראית להרג של אזרחים חפים מפשע. בעוד אנחנו רואים במלחמה הזו, מלחמת "אין בררה" שבאה מתוך צורך להגן על עצמנו ושהצד השני, החמאס, גרר אותנו למלחמה ועוד למלחמה כזו, שמלווה בהרג אזרחים.

היופי הוא שיש הבנה לקושי של שני הצדדים וסובלנות גם למצב של "נחכה רגע, לא מתאים עכשיו להיפגש". והחדשות הטובות הן שהחיים נמשכים, גם בקבוצה. לפני כשבוע, נסעו הנשים היהודיות לבקר את אחת מחברות הקבוצה ששברה את הרגל, ושוב החברות דחקה את המחלוקות הצידה. הקבוצה מראה שאפשר להיות חברים גם אם לא מסכימים על הכול – נדמה לי שזה מה שכולם מלמדים את הילדים בגן הילדים… חבל שכל כך מעטים מיישמים את זה בחיים, גם עם שכנינו הערבים.

ונחזור להפגנות,

הפעילות מאורגנת ביוזמה של אישה מיוחדת מאוד בשם "אמנה כנעאן", מקימה ומנכ"לית עמותת "בעצמך" לקידום נשים במגזר הערבי. היא גם אחראית לפעילות קבוצת הנשים בצד הערבי. ההפגנות מתקיימות מדי שישי ב 17:00, בצומת ברקאי, ויש חשיבה להרחיב את הפעילות למעגלי שיח משותפים. ניתן להתעדכן מדי שבוע אצל שלומית בן יון וגם באתר הקיבוץ. מומלץ להיכנס גם לקבוצת הפייסבוק של "נשים עושות שלום".

נראה שלעמנו ולמנהיגינו קל יותר להילחם מלמצוא את הגשר לצד השני, וזו דוגמא לכך שאפשר גם אחרת, זה לא קל ועדיין אפשרי.

יש שיגידו "טיפה בים" ויש שיזכרו ש"טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, תהיינה לים".