במהלך המלחמה התארחו בקיבוץ משפחות מיישובי הדרום. חלקן הופנו ע"י התנועה הקיבוצית, חלקן יצרו קשר באופן עצמאי וחלקן הופנו ע"י ארגון וראייטי (משפחות וראייטי הגיעו לתקופות קצובות וכללו בני משפחה בעלי צרכים מיוחדים. משפחות אלה התארחו בנווה נועם, והיו בטיפולה הישיר של עירית ארבל).

בנווה נועם ארגנו יום הולדת לנאור מנתיבות (הכינה אלה גור)

מטעם הקיבוץ ריכזה את הקשר עם גורמי החוץ אורנה צ'רבנקה, ועל האירוח בפועל והקשר עם המשפחות בעת שהותן בקיבוץ, הייתה אחראית קרן (שגיא) קרול.

אורנה וקרן היו חלק מצוות מורחב שכלל בעלי תפקידים בקיבוץ שהתגבש כדי שניתן יהיה לתת מענה מידי לצרכי המשפחות המתארחות.

איך הגעתן לתפקיד האירוח?

אורנה: הייתי שייכת לצוות צח"י המקורי, אשר הפסיק את פעילותו. כשהתחילה המלחמה לא היה צוות מגובש, ואייל ניסן פנה אלי וביקש ממני לסייע. מכיוון שעבדתי באותה תקופה משרה מצומצמת, לא סירבתי לבקשתו.

קרן: נפתחה בפייסבוק קבוצה שנקראה "הצפון מחבק את הדרום" ונרשמתי אליה. הצעתי את הדירה שלי לאירוח משפחה, וקיבלתי המון פניות ובקשות להתארח. פניתי לאורנה וגיבשנו את דרך הטיפול בבקשות, הן מול המשפחות המבקשות, והן מול חברי ומוסדות הקיבוץ.

לאור הביקוש הרב, פנינו לחברי הקיבוץ, וביקשנו מכל מי שיכול לתרום את דירתו או את דירת בניו החיילים לאירוח, וכן ביקשנו שיתרמו כל הנדרש לצורך אבזור הדירות. ההיענות הייתה מדהימה. אנשים פתחו את דלת ביתם ותרמו רהיטים ואביזרים ברוחב לב.

איך התנהל האירוח?

אורנה: אנשים פנו אלינו וניסינו להתאים את גודל המשפחה לדירות שעמדו לרשותנו. לעיתים נאלצנו לדחות משפחות משום שלא היה לנו מענה לצרכיהם. כשהמשפחות הגיעו לקיבוץ הן קיבלו טופס ונדרשו לחתום שיחזירו את הדירות שקיבלו באותו מצב, וכן קיבלו פירוט על כל השירותים העומדים לרשותם ללא עלות: חדר אוכל, בריכה, לגעת בחיות, כלבולית במחירי החברים, שירותי מכבסה ופינה חמה.

במהלך המלחמה נסעתי לחו"ל לשבוע (נסיעה מתוכננת), והחליפה אותי שירי שוביץ (הדר). כפי שהבנתי, זה היה שבוע מאד עמוס, והעומס נפל על שירי.

קרן: פתחנו קבוצת וואטסאפ שבו היו חברות כל המשפחות, ושם עדכנו אותם באירועים המתקיימים לכלל חברי הקיבוץ וגם באירועים שערכנו במיוחד עבורם.

מירב נקר ריכזה את הקשר בין ילדי האורחים לילדי הקיבוץ, אשר הפעילו את ילדי האורחים וניסו להנעים את שהותם אצלנו.

האם נתקלתן בקשיים מיוחדים באירוח? דרישות מיוחדות?

אורנה: רוב המשפחות היו מאד במתח. חלקן הגיעו בהרכב חסר (אמא וילדים), כשהאב נשאר בבית כדי להמשיך בעבודתו או כדי לשמור על היישובים הנטושים. בהתחלה הילדים היו מאד רגישים לרעשים, וכל רעש פתאומי הבהיל אותם, אבל הם נרגעו בהדרגה וחזרו לעצמם.

רוב המשפחות ביקשו להתארח בדירות אירוח, ולא אצל משפחות חברים מהקיבוץ. הם העדיפו להצטופף בחדר אחד קטן ולהיות עצמאיים, מאשר להיות לטורח או לנטל על אחרים.

קרן: כל המשפחות היו חולות בשלב כלשהו. כנראה שהיו צריכים לתת ביטוי למתח שהצטבר אצלן. בהתחלה חשבו שזה כתוצאה מאוכל מקולקל, אבל לאחר שכל בני המשפחה קיבלו חום גבוה אחד אחרי השני, הבינו שמדובר במחלה ויראלית ולא במזון מקולקל.

המשפחות עזבו את ביתן בהנחה שהן יוצאות לתקופה של שבוע עד עשר ימים, והזמן התארך. הן לא היו ערוכות לזמן הממושך הזה מבחינה נפשית, פיזית או כלכלית, והיה צורך לסייע להן גם בתחומים אלו.

האם אורגנו להם פעילויות מיוחדות?

קרן: הם הוזמנו לכל הפעילויות שאורגנו לחברי הקיבוץ (ארוחת ערב בחד"א, סרט על הדשא, פיקניק ע"י חד"א). כשאורגן הסרט עם הפיקניק, התברר שהמשפחות לא ערוכות להגיע עם ארוחת ערב. גילי קרול פנתה למספר חברים וביקשה כי יכינו ארוחת ערב גם עבור המשפחות האורחות, והייתה היענות מדהימה. בנוסף ארגנתי להם על הדשא של הבית שלי, ערב פיצות. זה היה מפגש של כל המשפחות, שרובן לא הכירו קודם אחת את השנייה, ונוצרה אינטראקציה מקומית, שככל הידוע לי לא המשיכה מעבר לכך.

מה החוויה החזקה ביותר הזכורה לכן?

אורנה: החוויה החזקה ביותר בעיני היא אסירות התודה של האורחים. ההבדל בין מה שאנחנו חושבים שמובן מאליו (פתיחת הבית והלב), לבין מה שלהם בכלל לא ברור. הם השאירו פתקי תודה וחלקם השאירו שוקולדים ומתנות.

קרן: אני אירחתי זוג בנות עם ילדה בדירה הצמודה לדירה שלי, והן הפכו עבורי חברות לחיים. מכיוון שבדירתן לא היה מזגן, רוב היום הן היו אצלי בדירה, ונוצרה מערכת יחסים מאד חברית. חוויה נוספת שזכורה לי היא שהילדים של המשפחות המתארחות, בערך מגיל חמש ומעלה, ביקשו על הזמן לחזור הביתה, למרות שידעו מה מתחולל סביב הבית.

היה לי מאד נעים לגלות שכולם בקיבוץ אנשים טובים, שהתגייסו ונענו לאתגר, התייחסו יפה לאורחים והזדהו עם הקשיים שלהם.

סיכום, תובנות ומסקנות

אורנה: בתחילת המלחמה הייתה היענות מדהימה של כל החברים שפנינו אליהם. לאחר הפסקת האש, נוצרה עייפות ופחתה ההיענות. החיילים שחזרו הבית לאחר חודש של לחימה, אשר במהלכו ישנו בבית הוריהם, רצו לחזור לחדרים שלהם וחברים שהשאילו את ביתם בשל היותם בחופשה, חזרו הביתה. מצד שני, היו מספר משפחות שנסעו לחופש לתקופה ארוכה יחסית, והשאילו לנו את ביתם. זו הייתה הצלה עבורנו, ולא פעם התארחו 3-2 משפחות אורחים בדירת חברים אחת.

קרן: בפעם הבאה צריך לנסות להיערך מראש לאירוח, לאבזר את דירות האירוח מוקדם ככל האפשר.

קרן ואורנה סבורות שהיה צורך לשלב את הילדים במערכת החינוך, למרות שמדובר בתקופה קצרה יחסית וילדים לא מוכרים.

קרן ואורנה, תודה לכן על ההתגייסות והמסירות שגיליתן כלפי המשפחות ואירוחן, ועל יצירת שגרירים חדשים לתנועה הקיבוצית.

אירוח בגח"א

משפט שנאמר על ידי אם מאחת מהמשפחות הדרומיות:

"הגעתי לקיבוץ עם שני ילדים במצב ממש לא טוב, אחרי שתי התקפות אסטמה מלחץ. ילד אחד מצמץ וגירד בראש מלחץ. הילד הקטן כל הזמן רצה לקרוא את חמישה בלונים: בום טראח מה קרה? הבלון התפוצץ הבלון נקרע… השהות בקיבוץ הייתה מופלאה. שני הילדים נרגעו (אין כמעט מצמוץ וגירוד!). אנחנו חוזרים הביתה אבל משאירים חלק מהלב שלנו בגבעת חיים איחוד!"

תמר רפפורט, שדמה.

התנדבות גח"א

לאחרונה התחיל לצאת עלון בנושאי התנדבות בעמק חפר, וכחלק מזה ביקשו העורכים לכתוב כיצד הקיבוץ נערך בעת מבצע צוק איתן. הנה לפניכם רשימת המכולת של ההתנדבות בקיבוץ. חלק מהדברים כבר נכתבו בכתבה של תמר שמיר, והנה התוספות…

בראשית המבצע צוות חירום ישובי (צח"י בניהול של יניב אופיר, אורנה צ'רבנקה וציון נואמה) התכנס, והחל לבדוק מה ניתן לעשות בקשר לאירוח משפחות מהדרום, והתארגנות חירום של הישוב.

הקיבוץ אירח במהלך המבצע משפחות רבות ללינה, וכן מבקרים מהדרום שבאו עם אוטובוסים לביקור בקיבוץ, בפינת החי, בבריכה ובחדר האוכל. הנהלת הקיבוץ והמזכירות התגייסו לנושא, ואייל ניסן, מנהל הקהילה, הוביל ותמך מכל לב. מונו נשות קשר לפעילות מול המשפחות המתארחות – אורנה צ'רבנקה, שירי הדר וקרן קרול, והן דאגו להכול!

משפחות שנסעו לחו"ל, וחיילים שהיו במבצע תרמו את חדריהם, ודירות ריקות אבזרו לאירוח על ידי החברים (והרבה דברים מהמחסן של יוני פרינץ!).

כל הקיבוץ התגייס לתרומות לחבילות שנאספו במרכולית, אורגנו על ידי עופרי דה-בורס ונשלחו לחזית. משאית של גולני שהגיעה לחדר האוכל מולאה מכל טוב על ידי צוות המטבח בראשות רענן הרמן. שלווה ברוך דאגה לתרומות למכולה של חיילים שנגנבה.

בני הנוער התגייסו לעזור עם הילדים האורחים וילדי המילואימניקים (בראשות ענת אופיר ומירב נקר) ו"פינה חמה" של מירלה זיו, והספרייה עם רותי הורוויץ, היוו מקום להירגע ולשחק.

בהחלט מקום לגאווה.

וסליחה אם התפספס מישהו… היו המון תורמים!