עם נשות צוות החג: דינה הרטמן, מור נואמה ונורית מדיני-לוי

ליל הסדר תשע"ז שהתקיים בחדר האוכל של הקיבוץ היה הצלחה גדולה, ואת זה אני מרשה לעצמי לקבוע בתור אחד שהשתתף ואירח בו בני משפחה רבים. בעקבות ההצלחה, התגנבתי לישיבת סיכום החג של מי שהרכיבו את הצוות המוביל של החג: דינה הרטמן, חברת הצוות הוותיקה, מור נואמה, שרת התרבות שלנו (אבל כזו שעושה ולא רק מדברת) ונורית מדיני-לוי, שחזרה לחגוג איתנו אחרי הרבה שנים בגלות. מסקנות? חוץ משלט הענק המיתולוגי עליו כתוב "חג אביב שמח" שהיה אמור להיתלות כמדי פסח מעל הכניסה למכונת שטיפת הכלים ונשכח במחסן התרבות – היה טוב!

דינה, מה תפקידך בצוות וכמה זמן את לוקחת חלק בארגון ערב החג?

דינה: אני משתתפת בארגון ליל הסדר בקיבוץ מאז 1994, כשסיימתי את לימודיי. בשנים ההן, לכל דבר הייתה אחראית אחרת. עדה בוכהולץ הייתה אחראית על עריכת השולחנות בבוקר החג, והיא הכניסה אותי לתפקיד במשך שנתיים עד שהחלפתי אותה. לא זוכרת מתי בדיוק הפכתי לאחראית בצוות המוביל, אבל כמו שאומרים "אחרי 20 שנה כבר הספקתי לספור…" ככה התחלתי: מלמטה, כפועלת פשוטה. העבודה מתחילה כחודש ימים לפני מועד האירוע, משום שהוא דורש עבודה מרובה. דווקא בשנים האחרונות, הודות לטכנולוגיה, נכנסו הרבה פרמטרים שהקלו עלינו את המלאכה. למשל, בזמנו שירטטו את מפת סידור השולחנות בחדר האוכל במשך שעות, בעזרת המג"ח. היום משתמשים בתוכנה ומסיימים את זה תוך זמן קצר.

כמה השתתפו השנה וכיצד השתנו המספרים מבעבר?

דינה: בסדר הכי גדול היו כ- 1,200 איש, אבל אני לא זוכרת בדיוק באיזו שנה הוא התקיים. חדר האוכל היה צפוף ממש… הכי קטן היה בנוכחות 300-400 אנשים. השנה השתתפו 600, כך שהוא היה הכי גדול בשנים האחרונות. הגרף עולה ועולה, יש הרבה צעירים שחזרו לעשות את הסדר בקיבוץ וזו תופעה מבורכת.

יש קשיים בארגון?

דינה: היו פסחים שלא השתתפו בהם מספיק משפחות צעירות, מה שיצר מחסור בנגנים, שחקנים, בילדים שישירו את "מה נשתנה?" וכו'… היום יש יותר אנשים שעושים, ויש כישרונות שרוצים להתבלט.

מור: אני חייבת לומר שכמות המשתתפים הנוכחית קצת הלחיצה אותי… גם בגלל שאלה מירון רק נכנסה לתפקיד אחראית ענף המזון וזו הייתה טבילת האש שלה בפסח, מה גם שהיא לא עשתה כאן את הסדר מזה זמן רב, כך שלא ידעה למה לצפות ואיך האירוע אמור להיראות. בנוסף, לא הבנתי איך אנחנו אמורות להכניס 600 אנשים בו-זמנית לחדר האוכל שבדרך-כלל מכיל הרבה פחות? מדובר בתוספת של כמעט 100 אנשים משנה שעברה! אני חושבת שעמדנו במשימה בצורה ראויה.

מור, מה הם ההבדלים בין הפקת הפסח לבין חגים אחרים בקיבוץ?

בפסח לא צריך להתעסק הרבה עם התוכן, ולכן רוב ההכנות מתייחסות לשדה הטכני. אין כאן מה להמציא כי בכל שנה עושים את אותו הדבר, פחות או יותר; ההגדה והמנהגים הרי לא משתנים, לעומת הקונספט המשתנה של יום העצמאות או ראש השנה, למשל. עם זאת, אנחנו כן משתדלות לחדש.

נורית: בפסח צריך יותר כוח עזר, יותר מתנדבים שירתמו, יותר תורנויות.

דינה: וזה גם החג היחידי שמתנהל כולו מסביב לשולחן והארוחה.

מצווה נהדרת של הקיבוץ אשר התוודעתי אליה היא הכנסת אורחים מיוחדים לסדר. מי הם היו?

מור: זוהי השנה השנייה שבה אירחנו 25 אנשים מהוסטל "בראשית" שנמצא במרכז לבריאות הנפש בשער מנשה, וזה היה שילוב מאוד מרגש. אנחנו נארח אותם גם בחגי שבועות וראש השנה. הם אפילו ישבו והקריאו מן ההגדה.

נורית: בנוסף, הייתה גם משפחה קשת-יום שהגיעה מבחוץ, ואפילו אדם שהופיע בבוקר של ערב החג והודיע שהוא רוצה להשתתף בסדר. הוא ממש נחת בחדר האוכל! וכמובן שהזמנו אותו להתארח, הרי לא יכולנו להשאיר אותו לבד.

מה החלק האהוב עליכן בארגון החג?

דינה (צוחקת): ישיבת הסיכום! ועכשיו ברצינות, אני מאוד מתחברת לחג הזה בגלל התקופה שהוא מסמל: האביב, הפריחות, יש תחושה של התחדשות באוויר. בצוות צוחקים עלי שבכל פעם מחדש אני מאיימת שזו תהיה השנה האחרונה שלי אבל בסוף אני תמיד נשארת וממשיכה בעשייה. אם תעלעל בארכיון, תגלה שחנוש מורג ערכה עם יעל מצקין ואיתי ראיון דומה לפני מספר שנים, והוא היה תחת הכותרת "ראיון הפרידה של דינה מצוות החג" – אבל עובדה שאני עדין כאן, וגם עכשיו אני מתראיינת לעלון… מצד אחד זה כיף לי, ומצד שני בשנה שעברה הייתה הפעם הראשונה שטסתי עם המשפחה לחו"ל בזמן פסח, בכוונה לקחת חופש מזה ולא להיות פה. ובכל זאת, אני מאוד אוהבת את זה וכנראה שאהיה פה גם בשנה הבאה, כל עוד מור תעסיק אותי…

אם הייתה לכן אפשרות לארגן את החג ללא מגבלת תקציב, איך הוא היה נראה?

דינה: היה בו אוכל יוקרתי, אבל בעיקר  מלצרים, צוותי הקמה ופירוק, חולצי פקקים, ובקיצור – אנשים שהיו עושים בשבילנו את העבודה בערב החג, כדי שלא נתבסס על התורנויות. הרי הרבה אנשים מתלוננים על עלות הארוחה – 90 ש"ח לאדם. אז פעם אחת הם ישלמו קצת יותר, נגיד 200 ש"ח – ובנוסף גם לא ייאלצו לעבוד בשבילו.
נורית: אני, הטרייה שבצוות, חייבת להגיד שמאוד אהבתי לראות את העזרה ההדדית שנוצרה בין תושבי הקיבוץ במהלך ההקמה והפירוק של החג. התורנויות מחברות בין אנשים שבדרך-כלל לא מדברים ולא נפגשים אחד עם השני, ויש בזה משהו מאוד יפה. אלה הכוחות הקהילתיים שלנו.

דינה: זה יפה אבל גם קשה. ניסחנו כלל לפיו כל משפחה נותנת 2 תורנויות, כאשר אנו משתדלות לשחרר את המבוגרים מהעול הזה. בשנים האחרונות היה מעט מאוד כוח צעיר כך שהנטל נפל על פחות אנשים. הרוב מקבלים את זה יפה והאווירה מסביב טובה מאוד, אבל תמיד יש את מי שמתחמק מהעבודה עם שלל תירוצים. זה מתקשר לפרסום של מור בעמוד הפייסבוק של הקיבוץ לאחר האירוע.

מור: נכון, אבל אני יכולה להגיד בלב שלם שמדובר במיעוט. זה אמנם מרגיז ויכול לקלקל את מצב הרוח – אבל זה עדין מיעוט. ויש כמובן את הצד השני של העניין: אלה שממש מצפים לתורנות, שפונים אלינו מבעוד מועד ומציעים לעזור. יש תפקידים קבועים לכולם: הפנסיונריות שאורזות, חולצי הפקקים, וכו'…

דינה: בנוסף, יש הרבה מאוד מתנדבים שמגיעים לעזור מיוזמתם.

באילו תגובות נתקלתן בעקבות האירוע?

מור: אני חושבת שבסך הכול הרוב היו מרוצים והודיעו שיחזרו גם בשנה הבאה. עיקר הביקורת היתה לגבי הגשת האוכל, שבה נצטרך להשתפר. נתקלתי בהרבה אורחים של משפחות מהקיבוץ שכל-כך נהנו, כי הם רגילים לעשות סדר מסורתי וכאן הם חוו משהו שונה לגמרי. סבתא של סיוון לנדאו, למשל, היא בת 90 שהשתתפה בפעם הראשונה בסדר קיבוצי וממש הייתה באופוריה!

תמשיכו להיות בצוות גם בשנים הבאות?

מור: אני אהיה בוודאות, ומאמינה שאעשה זאת גם אחרי שאסיים את תפקידי, כי זו עבודה שאני אוהבת.

דינה: נראה לי שכן…

נורית: כל עוד אעשה את הסדר בקיבוץ אז כן.

מור: לסיום, נשמח לקבל מהקוראים הצעות לייעול ולשיפור החג! גם רעיונות שמגיעים מסדרים ומקיבוצים אחרים. השנה אפילו אימצנו רעיון מהסדר שהתקיים בגבעת חיים מאוחד…