מרכז היצירה

הדבר הראשון שעולה בראשי כשאני חושבת על המקום הזה הוא הריח. הייתי פותחת את דלת הזכוכית הרחבה ומיד היו מכים באפי ריחות דבק חם, גואש, נס קפה עלית וחול לניקוי, לאו דווקא בסדר הזה. כמה אהבתי את הניחוח המעורב הזה! בצעירותנו הורשינו לעבוד בחלל המרכזי שכלל מיני חומרים מן הטבע ושאריות פלסטיק תעשייתי בצורות מגוונות, אותם היינו בעיקר מדביקים על שלל בסיסים. היה גם את חדר הגואש ושניהם לא דיברו אלי כלל. נמשכתי מאד לארץ המובטחת, אך האסורה עלי בשעתו, "החדר של רותי". שם ישבו הגדולים ועבדו במה שהיום יכונה אולי הreal staff-. שום חומר מהטבע ושום פסולת. חומרי יצירה שצורתם נוצקה תוך כוונה מפורשת ונקנו בכסף מלא. היו שם תבניות גבס, חוטי רקמה, ביצי קלקר ופאייטים ועוד ועוד אוצרות, חומרי גלם מהיפים והמשובחים שנראו (הימים ימי טרום המקסטוק, להזכירכם).

ובמרכז השולחן הענק, שכוסה בניילון להגנה ישבה רותי מדיני. היא ידעה לעשות הכל מהכל! נגרות ועיסת נייר, רקמה וצביעה, ברכות שנה טובה וקישוטים לסוכה, אומנות שימושית ואומנות לראווה. לא היתה שאלה שלא ידעה להשיב עליה או בעיה שלא הצליחה לפתור.

והיינו יושבים שם, בני הכיתה, פעמיים בשבוע באופן קבוע ובחופשים אפילו יותר, מיסבים לשולחן, יוצרים ומפטפטים.

ממרום שנותיי אני יכולה להבין כמה המקום לימד אותנו. מהי עבודה נקיה, איך עובדים בצוותא אך מבלי להפריע לחבר, בזבוז וחסכון של חומר ושל מילים. רותי ושותפותיה המתחלפות דיברו איתנו על העולם, על פוליטיקה, על הקיבוץ וקיבלנו שם הרגשה של גדולים ונחשבים.

לא היה חוג אחד שהתמדתי בו כמו בהליכה למרכז יצירה.

שני פרויקטים שזכורים לי בעיקר הם "חוג הורים-ילדים" שנערך בשעות אחה"צ וכשמו כן הוא, כלל עבודה משותפת בין דורית. אמא שלי, בנדיבותה אפשרה לי שם, בעידודה של רותי, להכין ברבור ענקי מעיסת נייר ואף סייעה במלאכה. הוא נח כפיל (או ברבור) לבן בחדרי כמה שנים ואני באמת לא בטוחה מה עלה בגורלו בסופו של דבר. אבל השעות הללו היו יקרות ונעימות ומתוקות עד מאד.

פרויקט נוסף שזכור לי הוא האירוח של מרכז קליטה לעולי רוסיה ואתיופיה מאזור חדרה (חצרות חפר למי שזוכר). רותי הזמינה אותי ביחד עם כמה מתמידים נוספים להגיש להם ארוחת ארבע ולחנוך אותם ביצירת תכשיטים וברכות שנה טובה. בקיבוץ של שנות התשעים שהיה בועה סגורה יותר מהיום, זה היה שיעור נפלא שלימד אותנו שיש אנשים שלא חיים כמונו ושיצירה היא גורם מאחד להרבה חלקים פזורים.

התעצבתי בגלות תל אביב כששמעתי שהמרכז נסגר והפך למרכזון נוסף. ההבנה שנחתה עלי, כי עד שאהפוך לאם וילדיי יבגרו מספיק כדי להיכנס בשערי המוסד הקסום הזה, כבר לא יוותר ממנו זכר כפי שאני זכרתי אותו וכפי שהוא היה עבורי העציבה אותי מאד.

אבל הזמן מתעתע ועל אף כי נדמה שחולף מהר, יש דברים שאין הוא מצליח לשנות לבלי היכר. לילך, בת כיתתי שהיתה מסורה לפחות כמוני למקום, פתחה חוג יצירה אותו פוקדות אני ובתי. לבוא אליה הביתה ולהריח שוב את הריחות המוכרים של היצירה מאפשר לגעגוע מעט מנוחה. והידיים, כמו הלב, זוכרות מצוין את המלאכה. תענוג גדול לפגוש בו את רותי עם נכדתה. ידיה בטוחות וטובות ועצותיה גם.

היֹה היה מקום ואיננו. ועל אף כי צר לי הדבר, את זכרונותיי כמו גם כישורי רקמת הצלבים המצוינת שלי וטכניקות החריזה הנפלאות שעדיין רלוונטיות לא יוכל איש לקחת.

בפעילות יצירה אצל לילך פינקו יגודה: רותי עם איילת, רותי עם רז, איילת עם רז